תוכן

תשמ"ו מאמר ט
חז"ל במסכת שבת (כ"ג ע"ב) וז"ל, אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר ​חנוכה, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו וכו', ופרש"י, נר ביתו בשבת, והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות, שלום ביתו, והכי אמרינן לקמן, "ותזנח משלום נפש", זו הדלקת הנרות בשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך, עכ"ל.
אבל נר חנוכה אינו לשלום ביתו, כי אסור להשתמש לאורו, כמ"ש (אחר הדלקת הנרות) הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.
וי"ל א', הוא נותן טעם, למה נר שבת קודם לנר חנוכה, הוא משום שלום בית, הדבר הזה דורש הסבר, וכי זה הוא סיבה מספקת לבטל מצות נר חנוכה, שהוא כל כך חשובה מחמת קדושה שיש בהם, עד כדי כך, שאחז"ל, שאסור להשתמש לאורן, כנ"ל שאנו אומרים הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, ומטעם שלום בית, שהוא ענין גשמי, מבטלין את המצוה הזאת.
ב', בכלל צריכים להבין, מהו הקשר בין נר של שבת לשלום בית, שלומדים זה מפסוק ותזנח משלום נפשי, זו הדלקת הנרות בשבת.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לבאר את ג' ענינים הנ"ל, א' מהו שבת, ב' מהו שלום בית, ג' מהו חנוכה.
הנה שבת, אחז"ל, שהיא מעין עוה"ב (ברכות נ"ז), וכמו"ש (בתפלת ערבית דשבת) "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ", שענין תכלית משמע, שהוא המטרה, שבשבילה נברא השמים והארץ.
וידוע שענין מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שפירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, וזה נקרא תכלית הבריאה, ומה ישנו לפני התכלית, הוא זמן העבודה, ולפי הנ"ל מתעוררת השאלה, אם המטרה הוא להטיב, העבודה זו למה לי, אלא התירוץ ידוע, כי בכדי שלא תהיה בחינת נהמא דכסופא, ניתן לנו עבודה, שהיא מכונה תיקון הבריאה, שפירושו, שע"י התיקון הזה נוכל לקבל את הטוב והעונג, כי כבר יהיה לנו בחינת השתוות הצורה להבורא, מבחינת שהנבראים רוצים להשפיע להבורא, כמו שהבורא רוצה להשפיע להנבראים, נמצא, שבזה שעובד בעמ"נ להשפיע, כבר אין מקום לנהמא דכסופא.
ולפי זה יוצא, שענין העבודה, מה שניתן לנו, הוא נאמר על תיקון הבריאה ולא על המטרה, כי המטרה הוא להנות ולא לעבוד, אלא מה שאנו צריכים לתיקון, אין הכוונה על התענוג, כי זה נותן הבורא מצד המטרה, אלא בכדי שהטוב והעונג, שנקבל, יהיה להם השלימות, וזהו השלימות, הוא שנוכל לקבל את הטוב ולא נרגיש אי נעימות, זה ניתן לעבוד, כי העבודה הוא בזה, שאנו צריכים להחליף את הכלים שלנו, שקבלנו מצד הטבע, ולהשיג כלים אחרים, הנקראים כלים דהשפעה, ובזמן שמקבלים את הטוב והעונג בכלים דהשפעה, אין כבר מקום לאי נעימות בעת קבלת השפע.
והנה הב' בחינות שביארנו בענין מטרת הבריאה, שתגיע לשלימותה, מוסבר לנו בשני מצבים, א' הסדר של תיקון הבריאה הוא, שאנחנו עובדים בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, הוא נבחן, שאנחנו משתמשים בכלים דהשפעה, זאת אומרת, היות שיש מעשים ויש כוונות, לכן במצב הא' אנו משתמשים במעשים דלהשפיע, שהוא בחינת תורה ומצות, שהמעשים האלו נבחנים, שהוא עוסק בבחינת מהוא רחום אף אתה רחום, היינו, שהאדם רוצה להשפיע להבורא, כדוגמת שהבורא רוצה להשפיע להנבראים, לכן אם הוא עושה מעשים כדוגמת הבורא, היינו שהולך בדרכיו, לכן האדם רוצה, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו, אבל כאן יש גם עבודה דכוונה, שהוא לכוון, שהכוונה יהיה דומה להמעשה, כי יש לפעמים, הגם שהמעשה הוא, מה שעוסק בנתינה, אבל הכוונה הוא אחרת, זאת אומרת, הסיבה, מה שהוא נותן, הוא בעמ"נ לקבל אח"כ תמורה, וזה נקרא בשם שלא לשמה.
ומשום זה יש עבודה רבה, אם האדם רוצה לעשות מעשה של נתינה, והסיבה, שמחייבו לעסוק בנתינה, הוא, שיש לו סיבה, שהיא גורמת לו לתת ולא לקבל, דהיינו, שהסדר העולם הוא, את מי שאוהבים, מתעורר בלבו רצון לתת להאוהב, כי בזה הוא מתבטא האהבה שלו אליו, או לאדם חשוב, גם כן מתעורר בלב האדם, שיגלה לו את האהבה, מזה שנותן לו מתנה, וזה נקרא פיו ולבו שוים, שפירושו, שהמעשה והכונה הם שוים, ואין בלבו כוונה אחרת מהמעשה, שהוא נותן, משום שהסיבה הוא בכונה דלהשפיע, וזה נקרא לשמה.
ומצב הב', שהוא מטרת הבריאה, מוסבר לנו, שאז אנו יכולים להשתמש בכלי קבלה, זאת אומרת, שאנחנו עוסקים בקבלת תענוגים, אבל הסיבה מה, שאנו רוצים לקבל תענוגים, הוא לא מטעם למלאות את רצוננו, שאנו משתוקקים לתענוגים, משום זה אנו רוצים עכשיו לקבל תענוגים, אלא שיש כאן סיבה אחרת לגמרי, היינו ההיפך מהמעשה שלנו.
היות שאנו משתוקקים להשפיע להבורא, ובשביל עצמנו אין אנו רוצים לקבל לתוך הרצון לקבל שלנו, מטעם שדבר זה גורם לנו בחינת פירוד מהבורא, אבל מה אנו יכולים לתת להבורא, שהוא יהנה מזה, ומה מותר לומר, כביכול, שזה חסר לו, רק דבר אחד אפשר לומר, היות שברא את הבריאה, בכדי להטיב לנבראיו, לכן אנו רוצים לקבל את הטוב והעונג, מטעם שאנו רוצים למלאות את רצונו, שהוא להטיב.
ועתה נוכל לפרש את השאלה מהו חנוכה, היות כפי שהסברנו את מצב הא', שהוא עבודה דתיקון הבריאה, שהוא בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם יכולים להגיע אח"כ למטרת הבריאה, זה יכולים לכנות בשם רוחניות, כי לא רוצה לעשות שום מעשה עבור עצמו, אלא הכל לשם ה', כמו שארז"ל עולה, היינו קורבן עולה, הוא כולה לה', הכל רוחני.
הנה הנס של חנוכה היה על ענין רוחניות, כמו שאנו אומרים (ועל הנסים) כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, וכו'.
ולפי שהסברנו יוצא, שרוחניות נקרא שמשתמשים בכלים דהשפעה, וענין שליטת היונים מתבטאת שלא נתנו לעשות שום דבר, השייכים לכלים דהשפעה, ששם היה גם שליטה על מעשה התורה ומצות, וזה היה בחיצוניות, ומכל שכן בפנימיות המחשבה, היו שולטים על המחשבה, שלא יהיה להם יכולת לכוון משהו לשם שמים, אלא רצו שעם ישראל יהיה משוקע באהבה עצמית, שע"י זה יהיה נפרדים מה', וכל מחשבותיהם של הס"א אינו אלא להרחיק אותם מה', וההתרחקות ופירוד באה רק ע"י שינוי צורה, כידוע שהוא אהבה עצמית.
אאמו"ר זצ"ל אמר, על מה ששאלו חז"ל (שבת כ"א ע"ב) מאי חנוכה, ופירש, שהתשובה הוא חנו-כה, שהכוונה הוא שחנו-כה, זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היה גמר המלחמה, אלא היה רק חניה בלבד, כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה, ואמר, שיש טפשים, היות שקבלו פקודה לא ללכת קדימה לארץ השונא, אלא לנוח, אז הם חושבים, שכבר גמרו את המלחמה, שאין עוד מה לנצח את השונא.
נמצא לפי הנ"ל, שענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זהו רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה, ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא לשמה, שזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת, משא"כ קליפת היונים היו שולטים על ישראל, שלא לעשות שום מעשה, אם הוא לא יודע בשביל מה, ובשביל איזה תועלת יביאו הפעולה הזו, ובפרט לכוון הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
ולפי מה שהסברנו, יוצא, שנר חנוכה, הגם שהוא מרמז על נס רוחני, שהוא, שעם ישראל יצאו לחרות משליטתם של היונים, אבל זה היה רק חצי דבר, היינו, שרק כלים דהשפעה נתקנו ע"י נס דחנוכה, וזה נקרא בחינת תיקון הבריאה, אבל עוד לא מטרת הבריאה.
משא"כ שבת, שהוא מעין עוה"ב, שהוא בחינת תכלית שמים וארץ, כנ"ל, שהוא נקרא מטרת הבריאה, שפירושו של תכלית הוא סוף המטרה, זאת אומרת, מה שיתגלה בגמר התיקון מאיר מעין זה בשבת, לכן בשבת הוא הזמן של קבלת התענוג, היינו שמשתמשים עם כלים דקבלה, ורק צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא, שכל באי העולם צריכים להגיע לידי דרגה זו, כמו שכתוב כי לא ידח ממנו נידח, אלא כולם יבואו לשלימות המטרה, היינו לקבל, אבל שיהיה בעמ"נ להשפיע.
ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהו הקשר שבת עם שלום בית, ידוע, שבית נקראת מלכות, שהוא המקבלת את השפע עליונה בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע, אולם יש הרבה שמות למלכות, והשם בית מראה על שלימות, כמו שכתוב בהסולם (נח, דף פ"ח, אות רמ"ט) וז"ל, וצריך שתדע, שבשעה שהאדם הוא בכל השלימות, נבחן ליושב בית, שמילת בית רומזת על הנוקבא דז"א המאירה במוחין דג"ר, בסוד הכתוב, בחכמה יבנה בית, ולפיכך אותם המקבלים ממנה נבחנים ליושבי בית, אמנם בעת שהאדם צריך לתיקונים, כי אינו בשלימות, הרי הוא צריך לשמירה, שלא יתאחזו בו החיצונים להחטיאו, ועל כן הוא מוכרח לצאת מן הבית, כי אסור לו לקבל מוחין הגבוהים הללו, מפחד שלא ינקו ממנו החיצונים, ומחוייב לצאת לדרך ה', דהיינו לקבל תיקונים, הצריכים אליו, ומותר לו בעת הזה לקבל מוחין מבחינת הזווג ז"א ולאה, כי להיותם בחינת אור החסדים המכוסים מחכמה, אין מהם שום יניקה לחיצונים, ומוחין הללו מכונים אכסניא, כי הם מיועדים בשביל עוברי דרכים, ולפיכך, אף על פי שנח צדיק תמים היה, מכל מקום הוא מדמה אותה לאורח עובר דרך וכו', עכ"ל.
הרי אנו רואים, שיש להבחין בסדר העבודה ב' הבחנות, א' מצב, שנקרא בית, ב' מצב, הנקרא אורח עובר.
היות שבזמן שהאדם אינו עוד בשלימות, והוא צריך לצאת להיות במצב של עוברי דרך, שהוא דרך ה', בכדי לקבל תיקונים, שע"י הוא יבוא להשלימות, לכן נקראים אלו אנשים בשם, עוברי דרכים, שעדיין הם באמצע הדרך ועוד לא הגיעו להמטרה, שהם צריכים להגיע, והגם שהם צדיקים, כדוגמת נח, שהיה צדיק תמים, מכל מקום הוא עדיין בעל חסרון, משום שהוא תיקן רק כלים דהשפעה, המכונה כלים רוחניים, וזהו כנ"ל, שזהו מכונה בשם תיקון הבריאה, כי היכולת שלו הוא, שהוא כבר יכול להשפיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא בחינת לשמה.
ובזה מובן, מהו בא לרמז נר חנו-כה כנ"ל, שהוא רק חניה לבד ולא גמר עבודה, ומשום זה נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, משום שהנס היה על כלים רוחניים, כנ"ל, ובכלים דהשפעה לא שייך שישתמש לקבל הנאה מהאור, ולכן הוא לראותם בלבד.
משא"כ נר שבת, ששבת הוא בחינת תכלית שמים וארץ, שהוא מעין עוה"ב, שזהו נקרא מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, שהם יקבלו טוב ועונג, לכן אור זה מקובל בכלים דקבלה, המכונה מקבל בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, שהם משמשים בכלים דקבלה, וזה נקרא בחינת בית, בסוד בחכמה יבנה בית, שמלכות, שהיא שורש הנשמות, הנקראת כנסת ישראל, המקבלת שפע בשביל הנשמות, ובזמן שהתחתונים ראויים לקבל את אור החכמה, נקרא זה מוחין דשבת, היינו מוחין דחכמה, ומוחין דחכמה הוא האור של מטרת הבריאה.
היוצא מזה, שנר חנוכה ונר שבת הם מרמזים על שני בחינות, שאינם דומות זו לזו.
ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו ענין שלום בית לשבת, שבשביל זה אחז"ל הוא קודם לנר חנוכה.
הנה ספירת היסוד נקרא שלום בית, משום שהוא המשפיע למלכות, היות שמלכות הוא השורש של הנשמות, וכשמלכות הוא בבחינת נקודה, שפירושו, שאינה מאירה רק בבחינת נקודה קטנה, אין אז להנשמות את השפע, הצריכה להם, וזה נקרא שכינתא בגלותא, ואז קליפות גוברים ורוצים לשלוט על הדברים שבקדושה, ויש עבודה גדולה להתחתונים, ומזה נעשה המחלוקת בין הקדושה להטומאה.
וכשבאה היסוד דגדלות, שהוא המשפיע השפע עליונה להמלכות, היינו שמשפיע לה את האור החכמה, נעשה אז שלום בית, כמו שכתוב ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו, ולכן נקרא יסוד שלום, משום שהוא עושה שלום בית, שאז נתבטלו הכוחות דקליפה, כמו שכתוב "כד עיל שבתא איהי וכו', ואתפרשת מס"א וכו', וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין" (כגונא, בשבת ערבית), נמצא, שבית שהיא מלכות, כשמקבלת השפע דשבת, נעשה שלום, שאז כל הדינין מתעברין ממנה וכו'.
לכן נר שבת, הוא מרמז על השפע של גמה"ת, משא"כ נר חנוכה, מראה על האור שמשיגים באמצע עבודה, שהוא בכדי שנוכל להמשיך ולגמור את העבודה, ולכן נר שבת נקרא שלום בית, על שם השפע, המגיע מיסוד, למלכות.