תוכן

תשמ"ו מאמר ה
בזה"ק (וירא דף מ"ה ובהסולם שם) וז"ל, ר' שמעון פתח ואמר, בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד אב, דא יצחק לאברהם. ושואל, מתי כבד אותו, היינו בשעה שעקד אותו על המזבח וכו', ולא עמד כנגדו לעשות רצון אביו. ועבד אדוניו, זהו אליעזר לאברהם, כאשר שלח את אליעזר לחרן, ועשה שם כל רצונו של אברהם, וכבד אותו, כמו שכתוב, וה' ברך את אדוני וכו'. וכתוב, ויאמר עבד אברהם, אנכי, כדי לכבד את אברהם. שהרי בן אדם המביא כסף, וזהב, ואבנים יקרות, וגמלים, ובעצמו הוא כראוי, ויפה מראה, לא אמר שהוא אוהבו של אברהם, או קרוב שלו. אלא אמר, עבד אברהם אנוכי, כדי להעלות את שבחו של אברהם, ולכבד אותו בעיניהם.
ובאות קמ"ה אומר שם, ועל כן אומר הכתוב, בן יכבד אב ועבד אדוניו. ואתם ישראל, בני, חרפה הוא בעיניכם לומר, שאני אביכם, או שאתם עבדי. ואם אב אני איה כבודי, ואם אדון אני איה מוראי עכ"ל.
ויש להבין את דברי הזה"ק, במה שאומר, שה' אומר, ואתם ישראל בני, חרפה היא בעיניכם, לומר שאני אביכם. משמע מכאן, שצריכים לומר למי שהוא, שהקב"ה הוא אבינו. ואין אנו יכולים לומר דבר זה, מפני שאנו מתביישים. אז צריכים לדעת, לפני מי אנו צריכים לומר, שהוא אבינו. וגם יש לדעת, מה הוא הבושה, שמסיבת הבושה אין בידינו לומר, כמו שכתוב, חרפה הוא בעיניכם.
ובכלל קשה, הלא אנו אומרים כל יום, אבינו מלכנו. וגם בתפלת שמונה עשרה אנו אומרים, השיבנו אבינו לתורתיך וכו'. אם כן למי עוד אנו צריכים לומר, שהקב"ה הוא אבינו, ואנו מתביישים לומר זה, ועל זה הקב"ה ברוגז, ואומר, ואם אב אני איה כבודי.
ויש לפרש את זה, שאנו צריכים לומר, שה' הוא אבינו הוא להבורא. ואנו אומרים תמיד, אבינו מלכנו, ועל זה הקב"ה ברוגז, היינו איך אין אתם מתביישים לומר לפני שאני אביכם, בו בזמן שאתם לא נוהגים בי שום כבוד, וזה שאומר "אם אב אני, איה כבודי" זאת אומרת, שהקב"ה אומר ש-חרפה הוא לכם לקראות אותי בשם אבינו, ואני רואה שהכבוד שלי מונח אצלכם בארץ, הנקרא שכינתא בעפרא, ואיך אתם לא מתביישים לקראות אותי אבינו.
ואם אדון אני איה מוראי. הלא אתם אומרים, שכולכם הם עבדי ה', ואני לא רואה שיהיה לכם יראה, היינו היראת שמים מה שאתם צריכים לקבל על עצמכם. כי עבד, משמע שאין לו שום רשות בפני עצמו, כמו שרז"ל, מה שקנה עבד קנה רבו, אלא הוא מתבטל לפני האדון, וכל מה שהוא מקבל מהאדון, הוא רק בכדי שיוכל לשמש להאדון ולא לצורך עצמו. ואני רואה שאתם הולכים בדרך הפוך, היינו שאתם רוצים שאני אשמש אתכם, היינו שאני אמלא את האהבה העצמית שלכם. ומה שאתם באים אלי לבקש, הוא רק איך להגדיל את הרשות שלכם. זאת אומרת, אתם אדונים ואני העבד שלכם, ואתם הולכים כל היום עם טענות עלי, שאני בעל חוב שלכם, ואם אתם הייתם יכולים לקבל ממני בחזקה, בטח שאתם הייתם מקבלים.
ומה עשה הבורא שלא יקבלו בחוזקה. עשה דבר קטן, ברא בחינת חושך בעולם, הנקרא העלם והסתר, שאם הנבראים לא יהיו מוכנים להיות עבדים, לעבוד בשבילו, הנקרא מקבל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, על דרך שאמרו חז"ל, הדבק במידותיו. כידוע, שכל זמן שנמצא בכלים דקבלה, כל מה שמקבל יותר, נמצא, שהוא גרוע ביותר, היינו שהוא מתרחק מהקב"ה. לכן עשה תיקון גדול, שבמצב שהכלי קבלה שולטים באדם, הוא לא רואה שום דבר שבקדושה, שיהיה לו משם להוציא תענוגים. אלא שהוא רואה רק אלו תענוגים, שניתן לראות, המכונים תענוגים דפרודא. כמו שאומר האר"י הקדוש, שניתן לקליפות בחינת הארה דקיק, לכל התענוגים הגשמיים, בכדי שיהיה להם קיום. ורק זה האור של הגשמיות ניתן לראות, ששם נמצא תענוג. מה שאין כן על רוחניות יש ענן חושך, שמכסה את כל תענוגי הרוחניים. וממילא לא מקבלים בחוזקה. היינו, אפילו שהבעל הבית לא רוצה לתת, היות שלא רואים תענוגים. לכן כל אלה שכל חשקם הוא באהבה עצמית, בורחים מכל דבר אמת, שיש שם הטוב והעונג, מחמת שהחושך יכסה ארץ.
ומשום זה אין האדם מסוגל תיכף בתחילת עבודתו לעבוד לשמה, אלא מוכרח להתחיל בשלא לשמה. כי בלשמה, שהוא דרך אמיתי, הגוף מוכרח לברוח מעבודה זו. כי כל בחינה הולך לבחינתה. והואיל שאדם נברא עם כלי קבלה ע"מ לקבל, לכן, כשרואה איזה מחשבה דיבור ומעשה, שלא יצמח מזה משהו עבור כלי קבלה שלו, תיכף הוא בורח מהם, משום שזה הוא לא בחינתו. כי בחינתו הוא הטבע שבה הוא נברא, והוא קבלה בעמ"נ לקבל, ולא להשפיע כלום. וכדי שהאדם, המתחיל בעבודת ה', לא יברח מהעבודה דלהשפיע, כיון שאין זה בחינתו כנ"ל, לכן מוכרחים להתחיל בשלא לשמה. היינו, שהוא מקיים תו"מ, מה שהקב"ה ציווה לנו, ותמורת זה הוא ישלם לנו שכר תמורת עבודתינו, היינו משום שאנו היו יכולים לעבוד רק בדברים גשמיים, היינו להרויח כסף וכבוד, והיה נהנים ממנוחה. ואנו מוותרים על השגת כסף וכבוד ושאר תאוות, מה שהגוף דורש שאנחנו נעשה את זה, ויהיה לנו תענוג מזה, ואנחנו מקיימים במקום זה את התורה ומצות, מה שהבורא צוה לנו.
ואנו רואים, בזמן שאנו דורשים משהו מהגוף, שהוא יוותר על תענוגיו, מה שהוא מבין שהוא יכול להנות מהם, הוא שואל, מה תרויח מזה, היינו מהעבודות החדשות שאתה רוצה לעשותם, האם יהיה לך מזה תענוגים יותר גדולים. אחרת, בשביל מה אתה צריך להחליף מקום עבודה שלך, שאתה רגיל לעבוד אצל בעל הבית הזה, זאת שאתה רוצה לעבוד עכשיו אצל הבורא ולמען הבורא, שהוא צריך את עבודתך, האם הוא ישלם לך יותר משכורת, היינו יותר תענוגים, כלומר שתהנה יותר מהעבודה שאתה כבר רגיל בה.
ובטח שצריכים לומר לו, שעד עכשיו היה לך רווח, רווחים קטנים, דהיינו תענוג המדומה. משא"כ עכשיו תזכה לרווחים גדולים, שהנאה שלך תהיה הנאה אמיתית. כי הקב"ה רוצה לתת לך שכר רוחני. אלא בלי עבודה תהיה זה נהמא דכסופא. לכן ניתן לנו תורה ומצות, ואנו צריכים להאמין, שבודאי הוא ישלם לנו תמורת זה, שאנו מוותרים את צרכינו, ממה שאנו היינו יכולים להנות, תמורת שכר אמיתי שהוא שכר רוחני. והגם שאנו עוד לא יודעים מהו רוחניות, מכל מקום אנו מאמינים שהוא דבר גדול, שכל התענוגים הגשמיים בערכם נבחן לנהירו דקיק, כמבואר בדברי האר"י, שאומר, שע"י שבירת הכלים ומחטא עץ הדעת, נפלו ניצוצין לתוך הקליפות, בכדי להחיותן, שלא יתבטלו כל זמן שצריכים אותם. משא"כ בעולמות דקדושה, שם ישנם עיקר הטוב והעונג. לכן כדאי לנו לעבוד בתו"מ, שע"י זה נזכה לעוה"ב, תמורת עבודתנו בתו"מ.
אבל לאחר שהאדם כבר נכנס לעבודת ה', ורוצה לידע דרך העבודה אמיתית, אז אומרים לו, אם אדונים אני איה מוראי, שפירושו, הלא מדרך העבד, שעובד הכל לצורך בעל הבית ולא בשביל עצמו. ואיך אתם עובדים רק בכדי לזכות לעוה"ב, שאתם רוצים תמורה עבור עבודתכם. הלא מדרך העבד, שעובד בלי שום תמורה. ומה שבעל הבית נותן לו צרכיו, הוא בכדי שהעבד יוכל לעבוד בשבילו, אבל אין להעבד שום רכוש, שנאמר, שזה שייך להעבד, אלא אין שם אלא רשות אחד, והוא רשות של בעל הבית.
אלא כל העבודה שלנו בתורה ומצות צריך להיות בכדי להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא דביקות ה'. וזה שאנו עוסקים בתורה ומצות, הוא לא כמו שחשבנו מקודם, שהבורא רוצה שנקיים את התו"מ שלו, וע"י זה יתן לנו אח"כ שכר. אלא התורה ומצות שניתנו לנו לקיים, הוא מחמת שאנחנו צריכים לזה, היינו שע"י קיום תו"מ אנו נקבל מאור התורה, שע"י המאור הזה אנו נוכל לבוא לידי השתוות הצורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב.
היוצא מזה, מהו השכר שאנו צריכים לדרוש עבור עבודת הגוף, שאנו מוותרים צרכי הגוף לצורך קיום תורה ומצות. ובטח בלי שכר אי אפשר לעבוד, כי שואל תיכף על המקום, בשביל מה אתה מוותר על תענוגים, שאתה יכול להנאות מהם. ומה אתה תרויח. והתשובה הוא, שכל הרווח שלנו הוא, שנזכה לשמש את הבורא יתברך. וזהו דבר חשוב מאוד, משום שזה הוא ענין של אמת, היינו שיזכה להיות דבוק במלך מלכי המלכים. משא"כ כשכל התענוגים בנויים בזה, שכל הנאה שיש לו, הוא בזה שלוקח הנאה ותענוג בזה שמשמש את עצמו, ולקבל תענוג בלבושים של קבלה שייך גם לבעלי חיים ולאו דוקא לבני אדם, שהוא מובחר היצורים, שיהנה מאותם לבושים שבעלי חי נהנין, זה לא מתאים בשבילו. אלא כל הלבושים, שהאדם רוצה לקבל הנאה, יהיה מלבושים של כלים דהשפעה. זאת אומרת, בלי תענוג אי אפשר לעבוד. אלא התענוג שלו הוא, במה שכל התענוגים שלו נמדדים, כמה שהוא יכול להשפיע להמלך. היינו, אם הוא רוצה לדעת, כמה הוא מקבל הנאה מעבודתו, אל ימדוד כמה הוא נהנה מעבודתו, שפירושו, כמה שיש לו הנאה משימוש המלך. אלא ימדוד ממעשים, היינו כמה הוא רוצה שהמלך יהנה מעבודתו. נמצא, שכל חשיבתו הוא ממה שהוא משמש המלך.
היוצא מזה, אם האדם רוצה לעשות ביקורת על עצמו, אם הוא מתקדם בעבודה, אז יש לעשות זאת בשני אופנים, א' שמסתכל על השכר, היינו השכר שהוא מקוה לקבל מהבורא, אם הוא מקבל כל יום שכר יותר גדול, ואז המודד הוא הכלי קבלה, ב' כמה הוא נהנה בזה שמשמש להבורא, וכל השכר הוא מזה שמשפיע להבורא, ואם הוא משמש למלך גדול למשל, יש לאדם הנאה, ואם הוא משמש גדול הדור, בטח שהנאה הוא יותר גדולה, לכן הוא רוצה, שכל יום יהיה אצלו הקב"ה יותר גדול ויותר חשוב. זה הוא המדידה האמיתית.