תוכן

ב' חוה"מ פסח תש"ז
פרעה היה "הלעומת", הקליפה של החכמה העליונה, היינו החכמה דימין, המוחין הכי גדולים, שיוצאי מצרים מצד עצמם לא היו ראויים להם לאותן המוחין הגדולים עצמן, וזוהי החכמה של הימין שאסור להמשיך אותה במשך השתא אלפי שני, ובמוחין האלה לא שייכת ידיעה והשגה, שכן הם בבחי' "לא אתידע". ומכיון שראה אברהם אבינו ע"ה שהמוחין הגדולים האלה אי אפשר להמשיך, שאל: "במה אדע כי אירשנה"? ועל זה אמר לו הקב"ה: "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", כדי שתוכל להגיע לידיעה הגדולה הזאת, הכרח הוא שגר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, הכרח הוא שיפלו בניך בשפל שפל המדרגות (בכיון ההפוך-) בדיוק למדרגה הזאת הגבוהה שאי אפשר להגיע אליה אלא בדרך "ההפכה".
וזהו "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף", אזוב נודע משפלותו שבכל העשבים. ודם מלשון דומם, המדרגה הכי נמוכה מהארבע מדרגות. וסף מלשון סוף. אז: "והגעתם" מלשון השגה. "אל המשקוף" מלשון חכמה, ראיה, מוחין דג"ר. ואז "יצאו ברכוש גדול" (וירא אליו אלקים).
ולפיכך פרעה, הלעומת, הקליפה של המוחין הגדולים האלה, הוא הממשיך אותם, וישראל לקחו אותם, שכן מצד עצמם לא יכלו להמשיך המוחין הגדולים האלה, ולפיכך לקחו אותם, היינו עשו זה בדרך "השאלה" ממצרים. וזהו הענין: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. כסף- ימין. זהב- שמאל. שמלה- אמצעי. וזהו מה שכתוב: "משארותם צרורות בשמלותם", כיון שהיו מוחין שאולים, לא ראויים להם, היה קצת חשש של אחיזה, ולפיכך "צרורים בשמלותם" – שכינה הקדושה. ומפני שהיו מוחין לא שלהם, מוחין שאולים, והענין כי "שאור" כתוב ב"שין" שמאלית, שענינו סערה, נשערה מאד. ומשארותם בשין ימנית, שנעשה משׂערה שׁער, השאור בעצמו לא טוב אבל הנהפוך ממנו יאות. אולם מכיון שהיה לא שלהם היו צרורות בשמלה, שלא יהיה אחיזה. וכיון שדרך יגיעה אסור להמשיך המוחין האלה שאין להם כלום אליהם, רק דרך אחסנתא, שהוא מקום הכתפיים דאבא, לפיכך כתיב: "משארותם צרורות בשמלותם"- שכינה הקדושה, "על שכמם"- אחסנתא שלא ביגיעה. ופירוש "לחם עוני", מלשון עניות, וענין לחם הוא מלחמה, במקום שיש מלחמה יש תקוה לשלל רב לנצחון, ובמקום שאין מלחמה, אין נצחון, ואין סכוי לשלל לרוחים, ולפיכך לחם עוני.
וסיפר כאן מעשה ברבי אליעזר שהיה אצל הרבי אלימלך, ששלח אותו ללמוד תורה מפי האפטער (רבי מאפטא), וזה יגע ובא אחרי טילטולים רבים לשם אל האפטער, ולבסוף לא שמע שם שום ענינים של תורה ממש, שום דבר מתורה, והצטער על כך מאד, וחשב שהוא רק בטול תורה ולא הנ.. ותוך שהיה שקוע תוך מחשבות אלו הוא נאנח ואמר האח! כדואג על בטול תורה וזמן היקר, באותו רגע נגש אליו האפטער ואמר: אפשר לאו הכי הוא? וכשחזר לבית רבי אלימלך זצ"ל שאל אותו: מה חכמה למדת שם? אמר כלום, ממש כלום. אמר לו: איך זה כלום? זה בלתי אפשרי. אמר לו שוב פעם: לא כלום. אמר לו הרבי אלימלך שזה בלתי אפשרי בהחלט, הגד נא מה שמעת שם, הלא משהו בטח אמר לך. אמר כן, בזמן שהייתי שקוע במחשבה ששהותי כאן הוא לבטלה, ניגש אלי ואמר: אפשר לאו הכי הוא? אמר הרבי אלימלך? און דעם איז טאקע די גרעסטע תורה, וואס דו האסט נאר געקענט הערן. ואמר: "שאל אביך ויגדך", א געליגעלנער טאטע קען אויך זאגען. והוסיף רבי משלו: "חרב שאול לא תשוב ריקם" – א געליגענר שווערט טוט אויך זיין פונקציע, כאטש א געליגענע. אני שמעתי אח! ואחרים שמעו הוי טאטע, ואמר האפטער אפשר נישט דיין טאטע. [ובזה מונחת התורה הגדולה ביותר שיכולת לשמוע. ואמר: "שאל אביך ויגדך", אבא שאול ג"כ יכול לומר. והוסיף רבי משלו: "חרב שאול לא תשוב ריקם". חרב שאולה ג"כ יכולה לעשות את העבודה, למרות שהיא שאולה. אני שמעתי אח! ואחרים שמעו, הוי אבא, ואמר האפטר אפשר זה אינו אביך.
"וינצלו את מצרים", כאן שאל רבי שלמה בנו: למה גרשו אותם, הלוא גרשו החיות שלהם!? וענה כי זהו קושיה, אולם זהו הנס שהיה נגוף ורפוא שלא בדרך המדרגה. "ולא יכלו להתמהמה", מפני שהמוחין האלה הם מוחין דחפזון, ולא שמכין לגמרי לז"א, רק עברו דרך העברה דרך חוטם, ולא יכלו להיות בבחי' "מה" בדרך המדרגה, ולא יוכלו להשאר שם, כי אינם מסוגו, ואין לו כלים להם, לפיכך זה היה בחפזון.
וגמר: "חסל סידור פסח – כאשר זכינו לסדר אותו, כן נזכה לעשותו", ואמר: לסדר – אויסרעכענען, למשל: איינער מאכט א סעודה, רעכענט ער אויס וואס וועט זיין אויף דער סעודה, דאס וועט זיין, דאס וועט זיין, אויף דער סעודה, כן נזכה לעשותו, זאל מען טאקע זוכה זיין דאס צום האבן, וואס מען האט אויסגערעכנט צום עסן, טאקע זוכה זיין צום האבין צום עסן. שאל כאן רבי ברוך בנו: בשלמא אזאך וואס מען קען שוין, וואס מען האט פארזוכט קאן מען סַדְר'ן, און אונזאגן וואס וועט זיין, און אפשר דאס וועט זיין, אבער א זאך וואס מען האט נישט פארזוכט, ווי אזוי קען מען סדר'ן דאס וועט זיין? והשיב: איך רעד וועגן צימעסל, וועגן תוספת? פירוש: "לסדר" – אוסרעכענען, "לעשותו" – צום האבין – צום עסן. וואס מיר אליין וועלין ממשיך זיין ג"כ בדרך תורה ומעשים טובים, וואס אונגעזעכערטער [בטוח], און האלטבער, און דאס איז דאך שוין ביי אונז אין האנט, אונזער אייגענטום, אונזער רכוש, וו.. שוין אנטאפנד, און נישט נאר [לחשב למשל: אחד עושה סעודה, ומתכנן מה יהיה בסעודה, זה יהיה בסעודה, וזה יהיה בסעודה, כן נזכה לעשותו, שנזכה באמת לקבל את כל מה שתיכננו לאכול, שבאמת נזכה לאכול זאת. שאל כאן רבי ברוך בנו: בשלמא דבר שמכירים אותו, וכבר ניסינו וטעמנו אותו, יכולים לחשבן ולתכנן לקבלו בעתיד, אבל דבר שלא יודעים מהו, ואף פעם לא טעמנו אותו, איך אפשר לתכנן לקבלו? והשיב: האם אני מדבר לגבי קינוח ותוספות?. פירוש: "לסדר"-לתכנן לחשבן, "לעשותו- לקבלו לאכילה. מה שאנו ממשיכים ג"כ בדרך תורה ומעשים טובים, מה שמובטח אצלנו, מה שמוחזק אצלנו, מה שכבר מצוי אצלנו ביד, הרכוש שבבעלותינו.] אינו בבחי לסדר – מן השפה ולחוץ.
ואמר בענין לחם עוני, זהו מה שאנו אומרים בהלל: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", כי במקום שיש מלחמה, יגיעה, שייך "הושיעה נא", כי במו ידי עשיתי זה, אולם בענין לחם עוני, שאין יגיעה ואין מלחמה רק דרך הצלחה, רק מציאה, שייך לומר "הצליחה נא", כלומר: בעל–מוצלח, שהלך ומצא מציאה, שהיא באה בלי יגיעה וטורח רק דרך הצלחה, וזהו: "אנא ה' הצליחה נא".