תוכן

תשל"ט, מנחם אב

א) בענין השתוות הצורה, שזהו תיקון שלא יהי' ענין נהמא דכסופא. אפשר לפרש ע"ד הפשט, היות מה שמותר עליו ית' מבחינה מעשיך היכרנוך, שיש נ"ר לו ית' בזה שהוא משפיע להנבראים, המכונה רצונו להטיב לנבראיו.
ובשביל זה גם התחתונים צריכים להגיע למידה זו, היינו שיהי' להם תענוג בעת שהם משפעים. וזה נקרא בדרז"ל הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום. והיות שהנבראים נולדו במצב הפוך, כי הרצון העליון, הנקרא להטיב לנבראיו, ברא בהנבראים רצון לקבל ולא להשפיע, ובזמן שיש לו רצון להשפיע הוא רק אם הוא יכול להשיג תענוג יותר עי"ז שהוא משפיע, הוא יקבל איזו תמורה עבור השפעתו אבל בלי תמורה, אין האדם מסוגל להשפיע שום דבר. נמצא שהוא בהופכיות הצורה מהבורא. וענין הפכיות הצורה ברוחניות נבחן לפרוד.
ובזמן שהאדם נפרד מהבו"י ח"ו, איך אפשר לו להתחבר אליו. וזה כל הרע שיש בהנבראים, שצריכים לתקן אותה, וזה נקרא הכרת הרע. שהאדם צריך להגיע לידי הכרה, שאין שום דבר שבעולם שיפריע לו לבוא לטוב ועונג רק הרצל"ק והוא הנקרא יצה"ר. ועליו אמרו חז"ל (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. ודבר זה מפורש היטב בהקדמה לספר תע"ס.
נמצא לפי"ז, כשהאדם עוסק בתו"מ, צריך שתהי' סיבת התעסקותו לבוא שה' יתן לו תמורת עבודה בתו"מ שכר עבודתו. והשכר שלו צריך להיות להפטר מהרע ולהגיע להטוב. היינו שיוכל להתדבק עם הבו"י, הנקרא טוב. וצריך תמיד שתהי' הסיבה לנגד עיניו, שהוא רוצה להגיע לידי דרגה שהוא יהנה ממעשים של השפעה, בדומה להבורא ית', שיש לו הנאה מזה שהוא משפיע, ולא צריך מהנבראים שום דבר שיתנו לו. כך האדם צריך לבקש מה', שיתן לו תמורת עבודתו שכר. והשכר, שיוכל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, שלא צריך שום תמורה לעבודתו, אלא בזה המעשים שיהי' לו הנאה ותענוג בזמן השפעתו.
נמצא שהאדם מתגבר על עצמו ועושה מעשים דלהשפיע, היות שהוא צריך התגברות וכפי'. נמצא מצד אחד יש לו השתוות שהוא אינו מקבל, רק משפיע. אבל אין לו הנאה ותענוג בזמן שהוא משפיע בלי פרס. נמצא שאין לו השתוות עם הבו"י. נמצא עיקר עבודתו של האדם צריכה להיות, שתהי' לו הנאה בעת שהוא עוסק במעשים של השפעה.
וז"ע מש"כ עבדו את ה' בשמחה. למה, כדי שתהי' השתוות הצורה. כמו שכשהוא משפיע יש לו הנאה, כמשרז"ל רצונו להנות לנבראיו, כמ"כ האדם צריך להגיע לדרגה זו. וזה צריך להיות כל השכר של האדם. וזה נקרא שהוא משפיע על מנת להשפיע בלי שום פרס, מטעם שאין לו הנאה יותר גדולה מזה.
אבל אחר שזכה לדרגה זו, שכל התענוג שלו הוא בזה שמשפיע לה', אז הוא רואה ומרגיש שאין הוא יכול לתת שום דבר להבורא, שיהי' לו נ"ר, חוץ מזה שיקבל ממנו התענוגים שה' הכין לבריותיו, שזוהי מטרת הבריאה. לכן הוא אז במדרגה שאומר להבורא, תן לי תענוגים גדולים, והסיבה שאני מבקש ממך שתתן לי זהו מסיבת שאני רוצה לעשות לך נ"ר. והיות שלא חסר לך שום דבר, אלא מה שמותר לנו לומר בחינת חסרון הוא רק בזה שהבריאה תגיע למטרתה, שהיא להנות לנבראיו.
נמצא לפי"ז, שלא עמ"נ לקבל פרס נקרא, שהאדם מגיע לידי דרגה, שנתנו לו במתנה מן השמים, שאין לו שום הנאה, רק מזה שהוא משפיע לה'. אבל אם הוא משפיע, ואין לו תענוג, נמצא שאין לו השתוות הצורה, מטעם שאין לו תענוג בזמן השפעה, ורק משתוקק שיתנו איזה דבר עבור עבודתו בעניני השפעה. משא"כ בזמן שהאדם עוסק בעניני קבלה, הוא לא מבקש מה' שום תמורה ושכר עבור עבודתו בעניני קבלה.
לכן צריכה להיות תמיד המטרה לנגד עיניו, מה הוא מבקש עבור עבודתו בתורה ומצוות, שהוא רק שה' יתן לו במתנה השתוות הצורה, הנקרא שיהיה לו תענוג בעת שהוא עוסק בהשפעה.