תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נא
ידוע שאין אדם מסוגל לעבוד בלי שכר, זאת אומרת שאם לא היו נותנים לו שכר, לא היה עושה שום תנועה, וזה נובע משורש של הנבראים, שהוא ח"ו, אינו בעל תנועה. כמ"ש בתע"ס (חלק א דף כ אות יט) וז"ל, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאד את ענין התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה, והיה זה בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל, וע"כ הוא ג"כ נגד טבענו, והוא שנואה לנו. עכ"ל.
ולפי"ז צריכים לדעת מהו השכר שלנו שבשביל זה כדאי לנו לעבוד.
כדי לבאר זה צריכים להסתכל קצת במה שידוע לנו, שיש מטרת הבריאה. ותיקון הבריאה. מטרת הבריאה, הוא מצד הקב"ה היינו אנו אומרים, זה שהקב"ה ברא את הבריאה היתה מטעם רצונו להטיב לנבראיו.
ועל זה באה השאלה הידועה, מדוע אין הנבראים, מקבלים טוב ועונג, כי מי יכול ללכת נגדו ית' ולומר שלא רוצה טוב ועונג, אם הוא נתן טבע בהנבראים, שכל אחד ירצה לקבל, כי אנו לומדים כי רק הרצון לקבל, נקרא בריאה, שהמשמעות של בריאה הוא דבר חדש, שזה מכונה יש מאין. א"כ הוא ברא את הטבע בהנבראים, א"כ בטח שכולם רוצים לקבל והוא רוצה לתת, ומי מעכב.
ועל זה בא התירוץ, המובא בדברי האר"י ז"ל, (בתחילת עץ חים) שבכדי להוציא לאור שלימות פעולתיו. וכו', והנה אז צמצם את עצמו וכו', ומבאר שם באור פנימי שפירושו הוא. היות שיש הבדל בין משפיע למקבל, וזה גורם שנוי צורה, היינו אי נעימות להמקבלים, ובכדי לתקן את זה נעשה תיקון שאין השפע מאיר, אלא להמקום שיש שם הכוונה בעל מנת להשפיע, כידוע כי זה נקרא השתוות הצורה, וזה נקרא דביקות ה'. ואז כשמקבל, את הטוב והענוג אין הוא מרגיש אז אי נעימות, אז יכול השפע לבוא להמקבל, כי המקבל לא ירגיש אז שום חסרון בקבלת השפע כנ"ל, היינו שלא ירגיש את החסרון מזה שהוא המקבל, כיון שכוונתו הוא מטעם שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא. ולא מטעם שהוא רוצה לקבל תענוג לעצמו.
נמצא לפי"ז, אם נעשה חשבון נפש מה עלינו לעשות בכדי לקבל הטוב ועונג הוא רק להשיג את הכלים, שהוא טבע שני, הנקראים כלים דהשפעה. וזה נקרא תיקון הבריאה.
אי לזאת אנו צריכים לדעת לאיזה שכר אנו צריכים לדרוש מהקב"ה שיתן לנו עבור היגיעה שלנו בתורה ומצות, הוא שיתן לנו כלים דהשפעה, כמ"ש בהפתיחה לספר פנים מסבירות, ששורש השכר והיגיעה הוא המסך, והאור חוזר. לכן לא התענוג והשפע אנו דורשים בתור תמורת עבודה, אלא כלים דהשפעה כי רק זה חסר לנו לקבל את הטוב והעונג, ומטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה, האדם סובל יסורים בהחיים שלו, כי אין לו הכלים המוכשרים לקבל טוב ועונג.
ובסדר העבודה שלנו, אנו רואים שיש לנו להבחין שיש לנו להבחין בהמעשים שלנו, ג' הבחנות. א' דברים האסורים. ב' דברים המותרים, ג' מעשה מצות.
והנה בדברים האסורים, אין שייך לומר שם כוונות לשם שמים, אני יכול לעשות דברי איסור, אפילו לשמה ג"כ אין שייך לומר לעשותם, וזה נקרא בדברי חז"ל מצוה הבאה בעבירה, ורק בדברים המותרים אז שייך לומר שיש לכון לשם שמים, או שלא יכול לכוון, ואז אין לו מצוה, אלא בזמן שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע אז נקרא מעשה זו בחינת מצוה.
במעשים של מצוה, דהיינו אכילת מצה, לאכול בסוכה, וכדומה אפילו שלא מכוון אותם בעמ"נ להשפיע נקרא גם כן מצוה, כי גם שלא לשמה, הוא מצוה. ובזמן שהוא כן מכוון אותו בעמ"נ להשפיע, אז המצוה הזאת גורם לו לזכות להאור שבהמצוה, וכשלא יכול עוד לכוון אלא עושה את המצוה שלא לשמה אמרו רז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, נמצא אפלו כשלא מכוון הרי הוא מקיים מצות ה', משא"כ בדברים המותרים, כשהוא עשה נקרא זה דבר הרשות, אין זה יכול להכנס בתור חשבון מצות.
אבל בדברים האסורים כשח"ו עושה הרי נרשם עבירה על חשבונו. נמצא שאז הוא הולך אחורה, מדרך התורה, שנעשה יותר מרוחק, מה'. וכשהוא עושה מעשה מצות שלא לשמה, הוא נעשה ג"כ מקורב לה', אבל זהו דרך איטי היינו שע"י הוא מתקרב לה' בדרך ארוכה, עד שיהיה לו היכולת להדבק בה', משא"כ כשעושה מעשי המצות לשמה אז עי"ז נעשה דבוק בהקב"ה כל פעם יותר ויותר. עד שהוא זוכה לטעמי תורה ולטעמי מצות.
ומכאן יוצא יש ג"כ להבחין בין שהוא נהנה ממצוה, דהיינו כשהוא אוכל כזית מצה, ואי אפשר לקים המצוה אם הוא לא נהנה, כי מי שאוכל כזית מצה שלא כדרך הנאתן, אינו יוצא, אלא צריך להנות אחרת אין לברך, וכמו כן תענוג שבת, הוא מצוה, ואם הוא לא נהנה מאכילה, של סעודת שבת הוא גם כן לא יצא, לכן יש דין שבערב שבת סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך, כדי שיהנה מן הסעודה. כדברי רז"ל (פסחים צט) וז"ל דתניא לא יאכל בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה. דברי ר' יהודה וכו'.
ומ"מ אפילו שלא יכול לכוון בעל מנת להשפיע, הוא ג"כ מקיים מצות אכילת מצה, וכדומה.
וכמו"כ יש בדברים המותרים שאפילו שאינו יכול לכוון בעמ"נ להשפיע מ"מ נקרא זה, שאינו מתגשם יותר בזה שאוכל דברים המותרים, בזמן שהם דברים ההכרחיים, היינו שבלעדם אין האדם יכול להתקיים, ואותם דברים מותר לקבל אותם בכל אופן, היינו אפילו שלא יכול לכוון בהם בעמ"נ להשפיע, משא"כ בדברים המותרים שאינם ההכרחיים, כשאדם משתמש בהם, הוא נעשה יותר מגושם, אעפ"י שאינו עושה שום עבירה כשהוא אוכל אותם, ומצד אחד יכולים לומר שדברים הכרחיים, עומדים מדרגה אחת למטה מדברי מצוה, כשעושים אותם שלא לשמה.
ולפי זה יוצא שיש להבחין מלמטה למעלה. א' דברים אסורים, ב' דברים מותרים ושלא יכול לכוון אותם בעמ"נ להשפיע. ג' דברים מותרים אבל הם הכרחיים. ד' דברים של מצוה, ואינו מכוון אותם בעמ"נ להשפיע. ה' דברים של רשות ומכוון אותם בעמ"נ להשפיע. [אבל מצוה, שלא בכוונה ודברי רשות, בעמ"נ להשפיע, צריך בירור איזה מהן חשוב, משום שיש לטעות בזה לכן אני לא רוצה לברר את זה]. ו' דברים של מצוה ומכוון אותם בעל מנת להשפיע.
היוצא מזה כי עיקר השכר הוא רק להשיג כלים דהשפעה. וכשמשיגים את כלים האלו כבר יש לו הכל.