תוכן
פורים תשי"ג
בענין "חייב אדם לבסומי בפוריא", על שאלתו של ... איך זה שייך אצל כל אדם פשוט מן ההמון, שעל ידי שתיה ושכרות יבוא לידי מוחין גדולים כאלה של "עד דלא ידע"? בשלמא אצל הצדיק ניחא, אבל בן אדם פשוט איך זה שייך לומר לבסומי, שענין לבסומי פירושו בסום הדינים והמתקה שלהם בכל הגובה?
ותירץ: כי כללות האומה נחשבת בפורים לאדם אחד, וכמו שבאדם נמצאים כל מיני איברים, ומה ששייך לומר כלפי הראש של האדם שתפקידו במוחין ומחשבה, כן הצדיק של הדור נחשב בענין כללות כלל ישראל כמו הראש של כלל ישראל. וכן ענין הבסום נוגע רק אליו, ולא כלל לכל אדם מההמון, שהם רק בכלל איברים של האדם, והם באמת אין להם שום אחיזה במוחין האלה הגדולים של "עד דלא ידע", רק כולם שייכים לצדיק הדור שהוא כאוצר הרגשות כולם. ואצלו שנבחן כעין "ראש" של כל ישראל, אצלו יתכן "הבסום" של כל הדינים בבחי' עד דלא ידע, או ע"י שינה, או ע"י שתייה מרובה בפורים. אבל ההמון עם, אין להם באמת שום ענין באלו המוחין, והבסום עושה הצדיק הראש אל הדור, שאצלו מתכנשין המוחין של "עד דלא ידע" בבחי' דעת.
והוסיף: שאפשר להמשיך המוחין ד"עד דלא ידע" דוקא ע"י שתייה מרובה ולא ע"י שינה, כי שינה פירושה הסתלקות המוחין, ושתייה באמת מביאה לחריגה מן התלם של כל השנה, ומביאה לידי אי בירור לרגע, בין ארור המן לברוך מרדכי. היוצא מדברנו: שהראש, רק לו התפקיד להמשכת מוחין, וכל האברים עובדים בשביל הראש, וכן אנשי ההמון בשביל הצדיק הדור שהוא הראש שלהם, והם ההמון האיברים ביחס לצדיק, הראש. ויפה אמרו: "חייב אדם לבסומי בפוריא", חיוב, וכן האברים, ומכיון שהראש מסוגל לכך האיברים חייבים לעבוד עבורו.
