תוכן

ענין צער, ושמחה, ויראה ואהבה, הם רק תולדה, היינו תוצאה מסיבות שונות, אבל הם עצמם אינם מקוריים.
לכן כשרוצים להרחיב ולהגדיל את התוצאה, היינו הצער והשמחה וכו', אין ענין שהצער עצמו, או השמחה, או האהבה יכול להרחיב, אלא הוא צריך להרחיב את הסיבות, אזי ממילא הנמשך מהסיבה גם כן יתרחב.
זהו דומה, למי שיש לו הרבה מספרים, ואינו מצרף את כולם, ועושה סך הכל. למשל, יש לו חמש אחדים, ואינו מצרף אותם. או עושה סה"כ, אז יוצא לו חמש. ואם אני רוצה להרחיב ולהגדיל את הסה"כ, אין זה באפשרות, אלא אני צריך להוסיף בפרטים, אז יוצא לי הכלל יותר גדול, כי הסה"כ הוא תוצאה מפרטים. לכן אם הוא מוסיף בסיבה אז ניתוספו בסה"כ.
כמו כן כשרוצה להרחיב את האהבה והיראה והצער והשמחה, היינו שמחשיב את הדבר שהיה לו ולקחו ממנו כפי חשיבות שבדבר שהיה לו, מתוסף הצער מזה שאין לו. לכן כשרוצה להרבות בצער, אז הוא צריך להרבות ביקר וחשיבות מדבר שנאבד מאתנו.