תוכן

שמעתי תש"ה ירושלים
הכתוב אומר (תהילים ק"ד כ"ה): "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות". יש לפרש: "זה הים", הכונה על הים דס"א. "גדול ורחב ידים", היינו שהיא מגלית עצמה לכל, וצועקת הב הב, שהכוונה על כלי קבלה גדולים. "שם רמש", היינו שיש שם אורות עליונים, שהאדם דורך ורומש עליהם ברגלים. "ואין מספר", שיש שם "חיות קטנות עם גדולות", היינו בין שיש להאדם חיות קטנות, ובין שיש לו חיות גדולות, הכל נמצא בים הזה. וזהו מטעם שיש כלל: משמים מיהב יהבו ומשקל לא שקלו [תענית כ"ב ע"א], (שכל מה שנותנים משמים, לא מקבלים חזרה לשמים, אלא זה נשאר למטה), לכן אם האדם המשיך משהו מלמעלה ואח"כ פגם בו, זה כבר נשאר למטה, אבל לא אצל האדם, אלא שזה נופל להים של הס"א. היינו אם האדם המשיך איזו הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זאת בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרחת להסתלק ממנו, ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א.
וכן הוא כך כמה פעמים, היינו שהאדם ממשיך, ואח"כ מסתלקת ממנו. לכן מתרבים ההארות בים דס"א, וזהו 'עד שנתמלאה סאתה'. זאת אומרת לאחר שהאדם מגלה, את כל מדת היגיעה שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו" [איוב כ' ט"ו]. נמצא לפי"ז, כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון, היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם.
וענין השליטה שיש לה, הכל הוא בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט, ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא, והאדם אף פעם לא היה ביכולתו, לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, והוא מוכרח עוד פעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר מה שהיה לו ונפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון, אח"כ האדם מקבל ממנה את כל מה שהיא קיבלה ממנו כל הזמן.
אולם גם זאת לדעת, אם היה ביכולת האדם להחזיק איזו הארה אפילו קטנה, אבל אם זה היה בקביעות, כבר האדם נחשב לאדם השלם, היינו עם ההארה הזו, היה יכול ללכת קדימה. לכן אם נאבדה לו ההארה, עליו להצטער על זה. וזה דומה לאדם שנתן גרעין באדמה על מנת שיצמח מזה אילן גדול, אבל תיכף הוציא את הגרעין מהאדמה. א"כ מהי התועלת מהעבודה, ממה שהכניס את הגרעין באדמה? ועוד אנו יכולים לומר, לאו דווקא שהוציא גרעין מהאדמה וקלקל אותו, אלא שיכולים לומר, שהוציא מהאדמה אילן עם פירות מבושלים וקלקלם. וכן הענין כאן, שאם לא היתה נאבדת ממנו ההארה הקטנה הזו, היה נצמח מזה אור גדול. נמצא שלאו דווקא שנאבדה ממנו הארה קטנה, אלא כאילו נאבד ממנו אור גדול מאד.
ויש לדעת שזה כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אין באפשרותו להתקיים בלי חיות ותענוג, ומשום זה כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג.
אולם קבלת התענוג נוהגת בג' זמנים: בעבר ובהווה ובעתיד, אבל קבלת התענוג העיקרי היא בהווה. והגם שאנו רואים שיש לאדם הנאה מהעבר והעתיד גם כן, אבל זה דווקא מה שהעבר והעתיד מאירים בהווה. לכן אם אין האדם מוצא הרגשת תענוג בהווה, אז האדם מקבל חיות מהעבר, והוא יכול לספר לאחרים, איך שבזמן העבר איך שהיה לו אז טוב, ומזה הוא יכול לקבל חיות בהווה. או שמצייר לעצמו שהוא מקווה שבעתיד יהיה לו טוב, אבל מדידת הרגשת התענוג מהעבר והעתיד, תלויה בכמה שהם מאירים לו בהווה. ויש לדעת שזה נוהג בין בתענוגים גשמיים ובין בתענוגים רוחניים.
וכמו שאנו רואים, בזמן שהאדם עובד אפילו בגשמיות, הסדר הוא שבזמן העבודה, יש לו צער בזה שהוא מייגע את עצמו, וכל מה שהוא יכול להמשיך בעבודה, הוא רק מכח שהעתיד מאיר לו, שהוא יקבל שכר תמורת עבודתו, וזה מאיר לו בהוה, לכן הוא מסוגל להמשיך בעבודה. משא"כ אם אין בידו לצייר את השכר שיקבל בעתיד, יש להאדם לקחת תענוג מהעתיד, לא מהתמורה שיקבל בעתיד תמורת עבודתו, כלומר לא שהוא יהנה מהשכר, אלא שלא יהיו לו יסורים מהיגיעה, מזה הוא נהנה עתה בהוה ממה שיהיה בעתיד. שהעתיד מאיר לו בהוה בזה שעוד מעט העבודה תיגמר, היינו הזמן שצריכים לעבוד, והוא יקבל מנוחה. נמצא על כל פנים, מאיר לו התענוג של המנוחה מה שהוא יקבל בסוף, שפירושו, שהרווח שלו יהיה מזה שלא יהיו לו היסורים, מה שהוא מרגיש עכשיו מהעבודה, וזה נותן לו כח שיוכל עכשיו לעבוד. ואם אין האדם מסוגל לצייר לעצמו שעוד מעט הוא יהיה פטור מהיסורים, שהוא סובל עתה, היה האדם בא לידי יאוש ועצבות, עד שהמצב הזה יכול להביא את האדם שיהיה מאבד עצמו לדעת.
ומטעם הנ"ל ארז"ל: "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב", משום שהוא כופר בהשגחה, שהשי"ת מנהיג את העולם בבחינת "טוב ומטיב". אלא האדם צריך להאמין שהמצבים האלו באים אליו, מכח שרוצים מלמעלה שזה יביא לו תיקון. היינו שהוא יקבל רשימות מהמצבים האלו, בכדי שיוכל להבין את דרך העולם ביתר שאת ויתר עוז. כי המצבים האלו נקראים בחינת אחוריים, ובזמן שהוא מתגבר על המצבים האלו, הוא יזכה לבחינת הפנים, היינו שהאור יאיר לתוך האחורים האלו.
ולפי הכלל, שאין האדם יכול לחיות, אם אין לו מקום שיכול לקבל הנאה ותענוג, נמצא בזמן שאין האדם מסוגל לקבל מבחינת ההוה, אז הוא מוכרח לקבל חיות על כל פנים מהעבר, או מהעתיד. כלומר, שהגוף מחפש לעצמו חיות בכל האמצעים שישנם בידו. ואז, אם אין האדם מסכים לקבל חיות מדברים גשמיים, אז אין ברירה להגוף, אלא הוא מוכרח להסכים לקבל חיות מדברים רוחניים, מטעם שאין לו עצה אחרת, לכן הוא מוכרח להסכים לקבל הנאה ותענוג מכלים דהשפעה כנ"ל, כי בלי חיות אי אפשר לחיות.
ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם רגיל לקיים תו"מ שלא לשמה, היינו לקבל תמורה עבור עבודתו, כן יש יכולת להאדם לצייר לעצמו שהוא יקבל אח"כ איזו תמורה, וכבר יכול לעבוד, על חשבון שיקבל הנאה ותענוג אח"כ. משא"כ אם האדם עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא הוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה, איך הוא יכול לצייר לעצמו שיהיה לו אח"כ ממה לקבל חיות, הלא אינו יכול לעשות שום ציור, כי אין לו על מה. לכן בשלא לשמה אין כאן הכרח, שצריכים לתת לו מלמעלה חיות, כי יש לו חיות מהציור של העתיד, ומלמעלה אין נותנים מותרות, אלא הכרחיות. לכן אם האדם רוצה לעבוד רק לתועלת הבורא, ולקחת חיות. ועל שאר אופנים, הוא לא רוצה לקבל בשום אופן. לכן אין עצה אחרת, אלא מלמעלה מוכרחים לתת לו חיות, היות שהוא לא דורש אלא חיות הכרחית, שיוכל להמשיך בחיים. אז הוא מקבל חיות מבחינת בנין השכינה הקדושה.
וזהו כשרז"ל [תענית י"א ע"א]: "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". כי ציבור נקרא השכינה הקדושה. כי ציבור פירושו קיבוץ, היינו כנסת ישראל, שמלכות היא הכלל של כל הנשמות. והיות שהאדם לא רוצה שום שכר לתועלת עצמו, אלא שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', שזה נקרא לאוקמא שכינתא מעפרא, שהיא לא תהיה כל כך מושפלת, היינו שלא רוצים לעבוד לתועלת ה'. אלא כל מה שהאדם רואה שתצמח מזה תועלת לעצמו, אז יש לו חומרי דלק לעבודה. ומה שנוגע לתועלת ה', ואין האדם רואה מה שהוא יקבל בתמורה. אז הגוף מתנגד לעבודה זו, מטעם שיש לו בעבודה זו טעם של עפר. והאדם הזה כן רוצה לעבוד לתועלת ה', רק הגוף מתנגד לזה. והוא מבקש מה' שיתן לו כח, שכן יוכל לעבוד לאוקמא שכינתא מעפרא, לכן הוא זוכה לבחינת פנים של ה' המתגלים אליו, וההסתרה מסתלקת ממנו.