תוכן

אדר תשכ"ב

א) בעוה"ז אדם בונה בנין ואחר מבלה אותו. אבל לע"ל לא יבנה ואחר ישב. עוה"ז נק' שלא לשמה, ולע"ל נק' לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה. שמקום ההוה, שהוא בשלא לשמה, נק' עוה"ז אשר בו נמצא עכשיו. ולע"ל, היינו אח"כ, כשיבוא לשמה. וענין בנין נק' שהאדם עוסק בתורה. לשם אחרים, שלא לש"ש, נק' שבונה בנין (ע"ד א"ת בניך אלא בוניך) אבל לאחרים, כי אין כוונתו לטובת עצמו, היינו שעם התו"מ הוא עושה בזה נ"ר להקב"ה, שעי"ז הוא בעצמו יתקרב לה', ויקויים בו נתאוה הקב"ה לדור בתחתונים, אלא שעושה בשביל אחרים.
אבל לע"ל, היינו בזמן שעוסק לשמה, אז הוא בונה לעצמו, שהוא בעצמו יהנה מעבודתו. ועוד י"ל בעוה"ז בזמן שהאדם עוסק בתו"מ לצורך עצמו שהכוונה היא עמ"נ לקבל, הוא לא יכול להנות מהבנין שהוא בונה. כי שעה תורה ושעה תפלה דומה ללבנה ע"ג לבנה, שנעשה עי"ז בנין גדול כפי ערך עבודתו בתורה ומצות. וזהו כלים שיוכלו למלאות עם אור הגנוז, בס' וכל המקום אשר אזכיר את שמי, היינו בס' עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישב לכסלה, אז אבוא אליך וברכתיך, בכל הכלים שהאדם מכין שורה שם ברכת ה'.
וזה נק' בנין בית המקדש. וזהו רק עם עבודתו לש"ש, אז יכול האדם להנות מברכת ה', נמצא שהאדם ישב בהבנין שהוא בנה, וזהו רק לעוה"ב, מי שעובד עבור הכוח את של לשמה. כי עוה"ז נק' בחי' הוה, היינו המקום שהוא נמצא בו עכשיו. וזה בס' לעולם ילמד תו"מ שלא לשמה. ואח"כ נק' בחי' עתיד, היינו עולם דאתיא ובא, כמ"ש בזה"ק המכונה בדברי חז"ל באים לשמה, אז לא יבנו, שהם יעסקו בתו"מ, ואח"כ ישב, אלא הוא בעצמו, שכיון שכוונתו לשמה, אזי מגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר.
משא"כ בשלא לשמה, אז שייך עליו לומר משאחז"ל אחד יוצא להוראה, היינו שיש לו הזכות, שע"י יוצא אחד להוראה, נמצא שהוא מתייגע בתו"מ ואחרים נהנים מזה, ז"א אלו שיוצאים להוראה. וזה ענין, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן.