תוכן

שיחה פ' אחרי קדושים, תש"ט בסעודת היום
[בזמן אמירת לחיים] אמר: חמרא למארא וחיי לרבנן, חמרא וחיי לרבנן, מהו הענין שאנו אומרים "לחיים" בשעת השתיה? והענין הוא – כי כל דבר ודבר שישנו בעולם בראו הקב"ה לכבודו, לענין מסוים למטרה ידועה, ואין שום מקרה, רק כל דבר ודבר הוא מטרה לתכלית ידועה לעבדות, אשר על ידי אלה ההולכים בדרך ה' יוכלו להתקרב אליו. והוא סימנא מילתא שיש לו שורש למעלה שורש קדוש, שורש נשגב ומרומם. וזהו שאמרו: "אין לך עשב למטה, שאין לו מלאך למעלה, שאומר לו גדל, ואין אדם נוקף אצבעו וכו'". וכן כל הדברים בעולם שהם רק סימנא מילתא, ענף פחות שבפחות – לשורש גבוה ונאצל. וצריך תמיד לכוון לראש, לשורש הגבוה, וכשמכוונים כהלכה בסימנא מילתא למטה, מתעורר השורש הקדוש הנשגב למעלה, וממשיכים קדושה וטעם נצחי למטה, וגורמים שמחה ונחת רוח למעלה, ושמחה לפניו על כל הבריאה אשר ברא. וזהו שאמרו: אין שמחה לפניו כמו ביום שנבראו בו שמים וארץ. ומתענג קבה"ו על ברואיו ומתפאר בהם, ומזכה את העולם. ועל כגון דא נאמר: בשבילי נברא העולם.
וזהו ענין היין שאנו שותים שאומרים לחיים, היינו מתכוונים לשורש הגבוה הקדוש הנאצל והנשגב, היינו יינו של תורה, שממשיך חיים – מוחין דחיה – יינו של קו האמצעי, שע"י התורה – קו האמצעי נעשה חיים. ופעולתו של קו האמצעי ידועה, היינו להשפעה ולא לקבלה, שע"י קו האמצעי מתמעט הג"ר ונעשה ו"ק, ומתלבש בלבוש של חסדים היינו של השפעה, היינו קבלה על מנת להשפיע, ואז היין נעשה חיים ממש, היין שהוא קו שמאל בלי מיתוק, עם השמרים, עם הרעל שלו, הארס שמצטבר בו סופו להמית, כמו שאמרו: "עץ שהאכילה חוה לאדם הראשון ענבים היה וגרמה מיתה לו", וכן בנדב ואביהוא אמרו: "שתויי יין היו בקרבתם לפני ה' וימותו", אולם ע"י תורה קו אמצעי מתמתק ומשתפר וגורם חיים – מוחין גדולים, שנקראים חיה, ההפך ממש מיין מטרם מתוקו. והענין הוא, כי הכל צריך להפוך לתורה – לקו אמצעי, להשפעה ונחת רוח ליוצרו, ואז הקבלה גם כן לא מפריעה, שכן היא על מנת להשפיע, ואין לך השפעה יותר גדולה מזו. וזה מה שאנו מאחלים זה לזה בשעת שתיית היין ואומרים "לחיים", זאת אומרת: שנזכה לעורר את השורש הגבוה והקדוש הנאצל והנשגב, היינו היֵינו של תורה שממשיך חיים. והיין הזה הוא סימנא מילתא, אבל בכונה ע"י הענף לשורש הגבוה הזה, אם מכוונים כהלכה ואם זוכים, הקב"ה עוזר לנו להפוך אותו הדבר היין לשורשו למטרתו, היינו להשפעה.
היינו אתם מתחילין ואני גומרו, כי אי אפשר לאדם להיות משפיע ע"י כח עצמו, כי להשפיע בתכלית אי אפשר, אלא אנו צריכים לעשות כל מה שיש בכח אנושי – לכוון ולרצות אך ורק להשפיע, כי בעצם להשפיע אין יכולת. אבל אם ה' יתברך היודע יצר כל יצורים, שאתה רוצה ומכוון ועושה ומשתדל בכל מה שעומד לרשותך ודעתך רק להשפיע, שזה ענין של מצות ומעשים טובים שנתן לנו הקב"ה, כעין עצה טובה איך להתפס ולהאחז על סולם ההשפעה, זאת אומרת איך לעבוד בשלא לשמה כדי לבוא לשמה, כי הכל תלוי רק בניצול ושימוש יעיל של כל הנמצאים בעולם למטרה אחת, היינו תמיד לחשוב ולהתלבט במחשבתו – איך אפשר ע"י דבר זה, או מקרה זה, לבוא לידי השפעה, היינו לעבוד אותו, כי כל הנבראים והנמצאים רק למטרה זו נבראו, ומחכים ומצפים רק לעובד הנכון שיגאול אותם למטרה המעולה והנשגבה. ואז כשהקב"ה רואה כי העובד השתמש כבר בכל האמצעים ובכל המאמצים כדי להיות משפיע, אז הוא גומר בעדו, היינו שעושה לו מזה קו אמצעי, אותה העבודה שעוסק בה, וזה נקרא משפיע, שהחג"ת שלו נעשים לחב"ד.
ולפיכך אי אפשר לחלק את העבודה למחצה לשליש או לרביע, כי הכל משמש למטרה אחת, מכל הפרטים מצטבר הכלל, – הייחוד, השלמות, ולכן אי אפשר בפרט אחד להיות שלם בכל מלואו במאת אחוזים, ובפרט שני להיות צולע, נחשל, כושל, כי הכל לכבודו נברא, וכל הבריאה – הפרטים, הם רק חלקים של כלל אחד, שלמות אחת. ומה התועלת אם בחלק אחד הוא שלם – אם בפרט אחד יעבוד בכל נפשו ובכל מאדו, הלוא זה רק חלק מהכלל, מהשלם, מהיחוד, שאינו מצטבר אלא מכל חלקיו מכל פרטיו לדבר אחד שלם, אחרת זה יהיה ... חסר בלתי שלם. להפך, אפילו הפרט הטוב שלגביו היה בבחי' שלם, והיה מוכן להצטרף לכלל ליחוד לשלמות, בו ברגע שנעשה ח"ו כושל נחשל בפרט אחד, גם הפרט הטוב הכאילו שלם, נחשב כאבוד ומפורק ובלתי מותאם לשלמות ליחוד, כי על כן הפרט השני, האח שלו, נעשה מום, ואינם מתחברים ומתאחדים. ואיך יתאחדו? והלוא הם רק חלקים של שלמות אחת!? ובחסר החלק לא יהיה שלמות יחוד חטיבה אחת, ולא מצטרפים. אבל אם זוכה ומגיע לשלמות זו לצרוף כל הפרטים לחטיבה אחת, היינו להשתמש בכל הנבראים, בכל הבריאה, למטרתם הנעלה, כי אין דבר ריק ובטל בעולם, וכל אחד עובד הוא, אפילו הרשעים עובדים באותה המדה שעובד הצדיק, אלא שזה עושה מדעתו וזה שלא מדעתו, כי אילו היה יודע למי עובד לא היה עובד, לא היה אוכל, לא היה מוליד וכו', אבל אין דבר ריק ובטל, למטרה אחת – לעורר ע"י ענפים את שרשם הקדוש למעלה, ולזכות ע"י כך להשפעה לקו אמצעי, לבחי' "אתם מתחילים אותה ואני גומר", אז נעשה מושלם שלם ודבק. ואז מי ישפיע?
והזכיר הכתוב: "פרזות תשב ירושלים, מרוב אדם ובהמה בתוכה, ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה", והקשה: הלא "מלא כל הארץ כבודו" – וכאן ולכבוד אהיה ב"תוכה"? אלא הסימנא מילתא מצפים למבקש, לביקוש, לגואל, שישתמש אתם למטרתם הנעלה והנשגבה, אלא שכל פרט ופרט היינו בבחי' חומת אש סביב, שכל פרט ... שלו שינוצל למטרה הנעלה באותה האש, אש הקדש לעורר שרשו, על מנת שיצטרף להרמוניה אחת שלמה, לשלמות וחטיבה אחת, ואין לחלק לחצאין לשליש ולרביע, אלא כל פרט ופרט באותה המסירות והעבודה והכונה הקדושה לעורר השורש הקדוש והנשגב, "חומת אש סביב" בכל פרט ופרט. "ולכבוד אהיה בתוכה", בכל פרט ופרט, עד שיבוא הגואל המבקש, המנצל, את דבר ונברא בעולם למטרה הנעלה, ויצרף ויאחה אותם כולם לכלל, לייחוד, לשלמות, ל"מלא כל הארץ כבודו", ואז שכבר יגיע ל"מלא כל הארץ כבודו", יהיה ל"דבקות", ליחוד, לחטיבה אחת, למשפיע. ואז מי ישפיע?
ופירש בזה עובדא – רבי עקיבא שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, אז היה קורא את שמע, אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, ועכשיו שהגיע לידי לא אקיימנו?" "כל ימי" זוהי תשובה על הקושיה "ומי ישפיע"? כל ימי הייתי מצטער, כל "ימי" – על כל פרט ופרט, כל יום זהו פרט, וכל פרט הוא חלק של השלמות, ואין שלמות בלי צבור של כל החלקים, הימים, בהרמוניה אחת, חטיבה אחת, ייחוד גמור. וזהו: "כל ימי הייתי מצטער" – על כל פרט ופרט לחוד עבדתי, כדי לעשות אותם לחטיבה אחת, כל דבר ודבר שבא לידי "הייתי מצטער", היינו משתדל להפוך אותו, ולצרפו לשלמות, לכלל, בכל מאמצי וכוחי. ועכשיו כיון שנצטברו, והיו כולם מותאמים להיות חטיבה אחת, לא אקיימנו? הלא זו היתה כל שאיפתי ובריאתי ומטרת ביאתי לעולם. וזוהי כל התעודה והיעוד בחיים בכל הנבראים, שבזמן שיורדים ובאים "לידי" – לרשותי, שלא יחמיצו ח"ו, וישאירנו באותו מצב כמו שהיו בידו טרם הבריאה. זאת כל הקושי וכל המלחמה הנטושה, ועל זה סובב כל הציר של השבעים שנה של המלחמות הבלתי פוסקות, ואשרי מי שנכנס בשלום ויצא בשלום מהמאבק הנשגב הזה, ואשרי מי שמזמנים לו מלחמות אלו ומזכים אותו במלחמות הזדמנויות כאלה, אשר הזוכה המנצח היוצא בשלום זוכה לשלל נצחי בל ישוער.
ובמוצאי שבת אחרי הבדלה התחיל שוב בענין זה וביתר הסברה ואמר: די זעלבע זאך אז סאיז "בידי", ווערט פון דערפון א תל [ אותו דבר כאשר זה ישנו "בידי", אז נהיה מזה חורבן], כי באמת אין שני דברים, ישנו רק דבר אחד, נושא אחד, ואותו הדבר משמש לקדושה גמורה, אם זהו בידו ברשותו, זאת אומרת להשפיע ולא לקבלה. אולם בו ברגע שזה בידי ברשותי – קבלה, זהו טומאה קליפה ס"א. ולא עוד אלא אפילו בטרם שזה נעשה ברשותי, כיון שרק באה הערב מחשבה, הדמדומי מחשבה של שמוש לקבלה עצמית פרטית לתועלת והנאת הגוף, הקדושה כבר בורחת.
ואמר: כי "חבה יתירה נודעת לישראל", כי כל ההפרש בין צדיק ורשע הוא רק ב"דעת", כי שניהם עובדים, אינן הולכי בטל, וההפרש: כי זה הצדיק עובד מדעת, לא לתועלת עצמו, רק לגרום נחת רוח ליוצרו, להשפיע. והאמת היא – כי להשפיע אי אפשר, רק להשתדל להשפיע, לעשות כל מיני מאמצים והשתדלויות בכל מיני אופנים ותנאים בזמן ומקום, כדי להיות משפיע, לכוון להשפיע, לכוון לבוא לשמה, שזה נקרא מדעת, עובד מדעת, צדיק. מה שאין כן רשע, הכל הוא עושה שלא מדעת, שאלמלא היה יודע שזה רצון הבורא לא היה עושה. למשל: אם היה יודע שענין רבוי המין הוא רצון הבורא, ולא לתועלת עצמו, הנאת גופו, לא היה רוצה להוליד. אבל זהו ממש אותו הדבר שעושה הצדיק, וההפרש: שהצדיק עושה מדעתו, שכן הוא רצון הבורא, ולא מפאת תועלתו הגופנית הפרטית עושה זה, לא בגלל התענוג הגשמי הוא מוליד, אלא מפני שכך רצונו של הבורא יתברך, אבל שניהם עושים אותו הדבר ממש, אלא שאצל אחד זה קדושה גמורה שאין למעלה הימנה, ואצל הרשע אבי אבות הטומאה, קליפה, שזה נקרא בידו ברשותו - קבלה עצמית.