תוכן

שמעתי ת"ש ירושלים
בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואינו יכול להרגיש ולצייר בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר שבקדושה, אז אין לו שום עצה רק לבכות לה' שירחם עליו, ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו.
וענין הבכיה הוא דבר גדול, כמו שאמרו [בבא מציעא נ"ט ע"א], "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". וזה דומה לאדם המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ, והדבר הזה נוגע עד לבבו, ומבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה, וחבירו אין שם לב לכל זה. ובזמן שהוא רואה שאין כבר מקום לתת את קולו בתפלה ובקשה, אזי הוא נותן את קולו בבכיה, לכן אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". היינו ששער הדמעות שייך דווקא בזמן שכל השערים ננעלו. מה שאין כן ששערי התפלות פתוחים, אזי לא שייך שערי דמעות ובכיה, אלא שיש לו עצה לתפלה ובקשה. וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי", היינו כשאני בא לכלל הסתרה, אז "תבכה נפשי", מטעם שאין לי עצה אחרת. וזה ענין "כל אשר בידך ובכוחך לעשות עשה".