תוכן

שמעתי ת"ש ירושלים
הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש, בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה רק לבכות לה' שירחם עליו, ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו.
וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול, וזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל [בבא מציעא נ"ט ע"א]: "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". ועל זה מקשין העולם: אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים? ואמר, שזה דומה לאדם המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ, ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה, וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה. ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות", כלומר מתי שערי דמעות לא ננעלו? דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות ואז רואים שהם לא ננעלו. מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחים, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות, זה נקרא ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו? דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחים, היות שעדיין יש לו עצה של תפלה ובקשה.
וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי", היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז "תבכה נפשי", מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל אשר בידך ובכוחך לעשות עשה".