תוכן

שיחה מוצאי יוה"כ תשי"ד
במוצאי יוה"כ תשי"ד יצא להבדלה וישב אתנו ושתה לחיים, ובאמרו: די תש. שוין גענוג געמטערט, מ'דארף שוין זיין שטארק. [כבר מספיק חולשה, צריך כבר להיות חזק.]
בענין מוחין דיוה"כ שהם מוחין דבינה, מבחי' מאורי אש, היינו שמאל דבינה, חכמה דשמאל. ולאפוקי משבת שהם מוחין דאו"א, היינו מוחין דחכמה דימין. ולאפוקי במוצאי שבת, שהמוחין דחכמה דימין מסתלקים ובאים מוחין חדשים דמאורי אש, עושים ברכה חדשה על הנר, כיון שבאים מוחין חדשים דמאורי אש, שהם חכמה דשמאל, מוחין חדשים וברכה חדשה. אבל במוצאי יוה"כ כיון שכל היום הם מוחין דבינה, או דמאורי אש היינו חכמה דשמאל, אין ענין לברך ברכה חדשה, כיון שהם הם אותן המוחין שנהגו כל היום, ואין חידוש. אלא למה מסתייעין בנר ששבת, היינו הנר ששבת כל יום הכפורים ומדליקין ממנו נר חדש ואז מברכין, פירוש הדבר: כי הנר ששבת הוא בחי' חכמה דבינה דשמאל, ומדליקין ממנו נר חדש שהוא בחי' מלכות, שהמוחין דבינה נדלקין עכשיו במלכות שמאל דבינה, ואז שייך כבר ברכה דמאורי אש בבחי' המלכות, כיון שיש חדוש מוחין בבחי' המלכות, שכן כל יום הכפורים היו זה מוחין דחכמה דשמאל דבינה, ובמוצאי יום הכפורים הושפעו המוחין למלכות בבחי' הארת חכמה דמלכות, שהוא מוחין דמאורי האש כמו בכל מוצאי שבת, ולפיכך מברכין ברוך מאורי האש גם במוצאי יוה"כ בהדלקה מנר ששבת, להוכחה לענין הנ"ל. ובמוצאי ש"ק, כיון שביום השבת מאירים המוחין דחכמה דימין, היינו או"א מאורי אור, ובמוצאי שבת מוחין חדשים דחכמה דשמאל שהם מאורי אש, ושייך ברכה חדשה דמאורי אש. ואותה הברכה על הבשמים, כי בשמים פירושם – מוחין דחכמה דשמאל בהתכללות החסדים, היינו מוחין דמאורי אש דחכמה דשמאל, ולפיכך לא שייכת ברכה זו במוצאי יום הכפורים. כיון שהמוחין שהיו ביוה"כ שהם נבחנים "לבשמים" לא נשתנו גם עכשיו במוצאי יוה"כ, ולא שייכת כאן ברכה על בשמים, אבל במוצאי שבת שייכת ברכה על הבשמים, כיון שביום השבת קודש נוהגים המוחין דחכמה דימין דאו"א שהם מאורי אור, אבל במוצאי ש"ק...
יש שינוי מוחין שאז באים המוחין דמאורי אש שהם נקראים בשמים, ואז שייכת ברכה חדשה על הבשמים, אבל במוצאי יום כפור, אותן מוחין דבשמים נוהגים גם אחרי כלות יום הכפורים, אותם המוחין דבוסמין, ולפיכך אין מברכין על הבשמים.
ועוד אמר: כל המפרשים בעלי הלכה רצו לומר טעם אחר בענין נר זה ששבת שמדליקין ממנו נר אחר ומברכין ברוך מאורי האש, והטעם שלהם שצריך נר ששבת במוצאי יוה"כ כדי לברך ולא במוצאי שבת הוא – כיון שבשבת הלוא נהנה מן הנר לצרכיו, או יכול ליהנות בתור נר שיאיר לו בבית ויש לו שמוש והנאה מנר זה, ומשתמש בו להנאתו, על כן לא שייך לומר בו נר ששבת, ששימש למטרה אחרת, לפיכך במוצאי שבת צריכים נר הבדלה חדש להדליק, ואי אפשר להשתמש בנר שדלק כל היום, כיון שכבר השתמש בו למטרה אחרת א"א שוב לברך עליו. אבל במוצאי יוה"כ אי אפשר לומר ששמש למטרה אחרת להנאתו, כיון שביום הכפורים אינו של הנאה, ורק של עינויים, והנר שדולק מוכן ומזומן רק לדבר זה, למטרה זו גרידא שלאחר יוה"כ ולא למשהו אחר – להנאתו, אלא במיוחד למטרה של ברכה שמתחיל שוב להשתמש להנאתו – מברך מאורי אש.
ואמר: כי רק הודות ליום הכפורים אפשר אח"כ לזכות לסוכות, כי סוכות פירושו בינה, אותו אור של בינה שהיה מקודם במקומו הוא למעלה, היינו החכמה דשמאל שהאירה ביום הכפורים שהוא בינה במקומו הוא, ואחרי יוה"כ מאיר הוא במקומו, היינו הסכך של הסוכה, שהוא ג"כ אור בינה, אלא שלא במקומו, כי אם במקומה של המלכות, ששם הושפע ומאיר בתור סכך של הסוכה שפירושו (מלמטה) למעלה, שמאל מתוקן וממותק. ונמצא שהודות ליוה"כ יש לנו סוכות שהוא "הארת חכמה דשמאל" בתהליך התהוות יציאת הקו אמצעי, בהכנה ליציאת האמצעי. וכאן שסעתי אני: הודות ליום הכפורים אפשרי כבר לזכות לשמחה, זוכין לזמן שמחתנו? ושאל פעמיים: וואס זאגסטו? [ מה הינך אומר?] וחזרתי ואמרתי [כנ"ל] ואמר: כן, שמחה .. בינה איז נישטא קיין [ בבינה שם אין] דינים, רק דינים מתערין מינה, אבל בה עצמה אין דינים, ולפיכך כיון שבא אור של בינה יש שמחה, ובכל מקום שמאיר ונמשך אור של בינה יש שמחה, ובסכות שמאיר אור של בינה נקרא זמן שמחתנו.