תוכן

מעשה ששאל טורונוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם, אמר ליה, של בשר ודם, אמר ליה, הרי השמים וארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם, אמר ליה, רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר ליה, למה אתם מולין? אמר ליה, אני הייתי יודע, שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בנ"א נאים משל הקב"ה, הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות, אמר ליה, אלו מעשי הקב"ה ואלו מעשי ידי אדם, אמר ליה, אין אלו נאים יותר מן השבלים, אמר ליה, טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו? אמר ליה, רבי עקיבא ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכתו? ומה שאתה אומר, למה אינו יוצא מהול - לפי שאין הקב"ה נתן את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם, ולכך אמר דוד, כל אמרת ה' צרופה (תהילים י"ח).
ולבאר את הויכוח שהיה ביניהם, יש להקדים מקודם את סיבת בריאת העולמות.
הנה מבואר, שתכלית הבריאה הוא משום להטיב לנבראיו. וזה ידוע שבעצמותו ית' לית מחשבה תפיסה ביה כלל. וכל המדובר הוא רק "ממעשיך הכרנוך". וכמו שכתוב בשיר הכבוד, דמו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך.
נמצא לפי זה, מה שכתוב שסיבת הבריאת העולמות היא מטעם להטיב לנבראיו, הוא מטעם שכל אלו שאמרו, שזו היא הסיבה, הוא מטעם שהם השיגו כך, שזה נקרא בבחינת ממעשיך הכרנוך.
היינו, שהם ראו, איך שהעולם מלא עם כל ריבוי תענוגים, ואין שום מקום ליסורים, לכן קבעו ואמרו, שזהו הסיבה.
ועוד דבר השיגו, שיש בחינת שכר ועונש, היינו שלפעמים נפסק השפע ולפעמים מתרבה השפע. אז קבעו גם כן את הסיבה שגורמת שכר ועונש, במקום שיש דביקות, היינו השתוות המידות, אזי השפע מתרבה בכל פעם ביתר שאת. ובמקום שמתעוררת אהבה עצמית, הנקרא רצון לקבל לעצמו, אז יבש המעיין ונפסק השפע. ואז ידעו צריכים ללכת דווקא בבחינת השתוות המידות.
ולמה רצון ה' הוא כך? אזי אמר, מטעם שלא יהיה נהמא דכסופא, שפירושו הוא, שיהיה שלימות בהטבה שנותן הקב"ה. היינו, כי בזמן שהאדם לוקח לעצמו, אזי יש לו תמיד גבול, היינו שכבר מספיק בשבילו את הטוב והעונג שקבל. מה שאין כן אם הוא מקבל מטעם המשפיע, והיות שהמשפיע רוצה לתת לו בלי סוף, וממילא התחתון לא יקבל בחינת הספקה באמצע עבודתו, ויגיד שכבר מספיק לי את כל אלו הקניינים הרוחניים, שכבר זכיתי, ולא צריך להמשיך יותר, משום שכאן אין המקבל בא בחשבון, אלא כל המודד שלו, עד כמה שהוא יקבל תענוג הוא המשפיע.
לכן, בכדי למלאות את רצון של המשפיע, הוא הולך ומוסיף מיום ליום בהמשכת הטוב למטה, אחרת הוא נקרא מקצץ בנטיעות, שאינו יכול להמשיך עוד פירות לעולם. והטעם שאינו יכול, הוא מטעם שאין לו צורך לזה. ומשום זה, בכדי שיהא שלימות בהטבה, שהוא שיהיה נמשך את שפעו ית' בכל פעם יותר ויותר, ולא יתבייש בהמשכת השפע, אלא להפך, שידע כי בכל פעם ופעם שהוא מוסיף להמשיך, הוא עושה את רצון קונו, כמו שכתוב כי יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק.
ובכדי שהאדם יבוא למדריגה זו, היינו שיהיה כוונתו להשפיע, ניתן לנו עבודה הפוכה, מכפי הנראה לעינינו מהמטרת הבריאה. כי מצד מטרת הבריאה, שהוא ליהנות לנבראיו, נטבע בנו את הרצון לקבל לעצמו. ובזמן שאנחנו רוצים לעבוד בבחינת להשפיע, היינו שלא לקבל, נמצא שזהו נגד מעשי ה', שהוא רוצה שאנחנו נקבל את הטוב ואנחנו דוחים את כל התענוגים לאחור.
וזהו ששאל טורונוסרופוס הרשע, היינו שאלת הרשע וטען, מה עבודה הזאת לכם, הלא מצד פעולות השי"ת, המטרה להטיב לנבראיו, היינו להשתמש עם הרצון לקבל, כי רצון ה' הוא שהתחתונים יקבלו את הטוב והעונג, שזה נקרא להטיב לנבראיו. ובאו הנבראים, ועשו מעשה, והופכים את הרצון לקבל, ורוצים לעבוד רק ברצון להשפיע, וזה נקרא מעשים של בשר ודם, כי מעשי ה' הוא שהתחתונים יקבלו. ואתם אומרים, שאסור לקבל לעצמו.
וזהו שרבי עקיבא השיב לו, מעשים של בשר ודם יותר נאים. ושאל, הרי השמים וארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם. שכוונתו, אם מעשים של בשר ודם יותר נאים, שכדאי ללכת בדרך הפוכה ממטרת הבריאה. אזי שאל, הרי השמים וארץ, שהם העולמות העליונים, שהוא בחינת אור העליון, שזהו נקרא בחינת מלוי, הממלא את הכלים. וכי יש יכולת בבני אדם ליצר בחינת אור עליון, הנקרא שפע ותענוג.
אמר לו, רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, היינו כי אור ותענוג הוא עוד מלפני הבריאה, כי זה נקרא בחינת יש מיש, ואין לנו שום שליטה, אלא ממקום הבריאה ואילך, היינו ממקום הרצון לקבל ואילך. היינו, שאין אני יכול לדבר רק מבחינת הכלים ולא מן האורות, היינו מבחינת הכלים, אזי הכלים שלנו יותר נאים מכפי הכלים הנמשכים מצדו של הקב"ה, שהם נקראים רצון לקבל.
אז שאל לרבי עקיבא מבחינת הכלים, היינו למה אתם מולין ,שענין מילה נקרא בחינת הסרת הערלה, שענין ערלה ביאר אאמו"ר זצ"ל, שהוא סוד הסרת הרצון לקבל, אף על פי שהאדם נברא, שיהיה בו רצון לקבל, מכל מקום האדם צריך לעבוד להסיר ממנו הרצון לקבל, ויקח במקומו רצון להשפיע.
וזה נקרא מעשי בשר ודם, כמו שכתוב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וביאר אאמו"ר זצ"ל, שמצד הקב"ה בא רק מילוי החסרון, שהקב"ה נותן שפע ותענוג, הנקרא בחינת להטיב לנבראיו. מה שאין כן יראת שמים, הנקראת בחינת תיקון, היינו שלא לקבל, פן יפרד מן השתוות הצורה, הנקראת דביקות, זהו מצד התחתון כמבואר.
אור של התיקונים, הנקרא אור דחסדים. זהו בא רק על התעוררות התחתון, שרוצה לתקן את עצמו, שיהיה גם כן משפיע כמו השורש. (תע"ס ד' ו'). הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות שמזה אנו רואים שמעשי בני אדם יותר נאים, שהראה לו, שגם בהגלוסקאות נמצא השבלים, אלא שהשבלים באים עכשיו על דרך התיקון, היינו בהוספת מעשים מצד התחתון, שענינו הוא קבלה על מנת להשפיע.
אז הוא שאל, אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? היינו, למה אין האדם נברא תיכף עם רצון להשפיע, אלא שצריך אחר כך יגיעה גדולה, בכדי לקנות את הקנין של להשפיע?
אמר ליה, רבי עקיבא, ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו, ואמו חותכתו, היינו שגם בכדי לקנות את הרצון לקבל עדיין צריך למעשי התחתונים, כי מטרם יציאתו לאוויר העולם, היה עובר ירך אמו, והיה אוכל מה שאמו אוכלת, היינו שלא היה לו שום רשות בפני עצמו, אפילו על רצון לקבל, אלא שהיה בלי שום בחירה, אלא הכל היה בבחינת כח עליון עליו.
וכשיוצא לאוויר העולם, היינו כשבא לרשות בפני עצמו, אזי גם כן מצד פעולת החיתוך את הקשר שיש לו עם האם, אזי נפתח לו הסתום ונסתם הפתוח, שרק על ידי מזונות הגשמיים עד י"ג שנה, אזי הוא קונה את הרצון לקבל בשלמות. ואחר כך בא חיתוך הערלה, שזה מעשה בכדי לקנות את הרצון להשפיע. וזהו שאמר, שלא נתן הקב"ה את המצות אלא לצרף אותו בהם.