ביאור
מחלוקת קורח על משה
ויקח קרח (במדבר
טז, א): ופירש רש"י, 'לקח את עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה'.
א' וקשה, אדרבא, היה אומר 'כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם הויה' (במדבר טז, ג), ואם כן היה מתחבר אליהם.
ב' כיון שלא האמין לנבואת משה, א"כ היה חולק על כל התורה כולה, ובהכתוב משמע דרק על הכהונה לבדו לא האמין לו. וקשה, מה נשתנה הכהונה מכל המצות, אם הוא נביא שקר ח"ו ויכל לבדות מלבו מצוה אחת, ודאי שנחשד על הכל ח"ו.
ג' דרש חז"ל ב'וישמע משה' (במדבר
טז, ד), ששמע שחשדוהו מאשת איש ... פלא מאין דרשו זה, ומה שהביאו ראיה מהכתוב (שמות לג, ז) 'ומשה יקח את האהל מחוץ למחנה' וגו', הרי מקרא זה בעגל נאמר. ועוד, איך אומר 'האיש אחד יחטא' וגו', דאין לך חטא גדול מזה לחשוד ברבם באשתם, כי אמרו שכל אחד ואחד מישראל קנא את אשתו אל תסתרי עם משה.
ד' 'לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו' (במדבר טז, יא). וקשה, מאי משמע מהוכחה 'המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם וגו' ובקשתם גם כהונה' (במדבר טז, ט-י), איך משמע מזה שהפלוגתא היא על ה', ואיך משמע דאין אשמה באהרן. ועוד הרי הם קמו רק על משה ובו הטילו האשמה, אם
כן היה לו לומר 'ואני מה אני כי תלינו עלי'.
קושי' ה' עי' לקמן.
*
הרבינו חננאל פירש שכל אלה ר"נ איש נשיאי העדה היו
כולם משבט לוי, כפשטי המקראות 'שמעו בני לוי' (במדבר טז, ח), 'רב לכם בני לוי' (במדבר טז, ז).
ונראה על כן שכל החשד היה במשה רק על הכהונה, כי בסבת העגל נלקחה העבודה מבכורי ישראל וניתנה לכהנים. וא"כ זה יתכן לישראל שעשו העגל, אמנם בני לוי שהם לא עשו העגל, א"כ למה ניטלה הבכורה מהם, ועל זה לא יש שום תירוץ.
ובאמת גבי חילוף הבכורים בלוים לא נחשבו בכורי הלוים, כמו שפרשו ז"ל שדַיָים שיפקיעו את עצמם, שהיו שלשה מאות העודפים בפרט על כ"ב אלף עיין שם היטב. ותדע שהר"נ איש היו הבכורים האלו, וחמשים הנותרים לא חשוב מפני שהם לא היו נשיאי עדה או שהיו פחות מבן כ"ה שנה ולא ראויים לעבודה, זהו טענה א'.
ועוד טענה יותר חזקה, כיון שאהרן הוא היה עיקר הגורם בהעגל, כמו שכתוב (שמות לב, כה) 'כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם', א"כ גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא, כי אותם הבכורים
מהלוים שלא עשו את העגל לא לקחו כהנה, ורק הבכור בן עמרם אע"פ שיש לו יד בעגל מכל מקום ראוי לכהונה, אתמהא. ועל כן התפלל בעד אהרן, כי רצה להשמידו, כמו שכתוב 'ובאהרן התאנף ה' להשמידו'.
עוד היה להם מקום לחשוד אשר משה היה גורם בכל זה, היות שכתב האריז"ל שמסיבה שאמרו 'דבר אתה עמנו ונשמעה' (שמות כ, טז) על כן באו לחטא העגל, כי פחדו כי בושש משה וגו' (שמות לב, א), דעל כן נטלה כהונה מישראל. ועוד, כי לפי דעת ישראל היה לו לרדת יום הקודם, בהיות שלא פָּרְשׁוּ יום ולילו עמו, וזה הדרש דיום ולילו עמו המציא משה מדעתו אלא שהקב"ה הסכים עמו, כמו שאמרו חז"ל גבי מצות פרישה מן האשה. נמצא דכל השורש של ענין לקיחת הכהונה היה על דעת משה משום שהוסיף יום אחד מדעתו, דעל כן לקח משה לעצמו את עדיים מהר חורב, כמו שכתוב (שמות לג, ז) 'ומשה יקח את האוהל' שהוא סוד העדי כדברי חז"ל.
ובזה תבין קושיה חמישית: כיון דהמחלוקת היה על אהרן לבדו, דהיינו על הכהונה השייכת לבכורים, א"כ מה הטענה 'מדוע תתנשאו על קהל ה'' (במדבר טז, ג), שנראה שהמחלוקת גם על משה.
ובהנ"ל מובן, כי מקור טענתם הוא מתוך אותו הדרש דיום ולילו עמו שהוסיף משה מדעתו, שזה גרם חטא העגל, אשר משום זה לקח משה הק"ך כתרים לעצמו ואהרן נטל את הכהונה, א"כ הטענה האחת היא על שניהם יחד.
ובזה מתורץ קושיה א': 'לקח את עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה'. והיינו כנ"ל, דאע"פ שהעגל גרם לביטול עבודה מן כל בכורי העדה, אמנם כיון שהוא בכור בן לוי, א"כ אינו ראוי להיות נגרע מן הכהונה.
קושיה ב': דבאמת האמין לנבואת משה, אלא חשד אותו באותו יום שהוסיף מדעתו ודריש יום ולילו עמו כדי להטעות את ישראל, וליקח הבכורה לאהרן בן עמרם (והיה לו ראיה לזה החשד, מאחר שאהרן היה לו יד בעגל, א"כ ראויה הכהונה לבכור בן יצהר). ואע"פ שהסכים השי"ת עמו, עם כל זה הרי מדעתו היה ולא מדעת השי"ת.
קושיה ג': דהמהרש"א פירש על 'הלומד תורה בפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו', אשר בהר סיני נעשתה התורה בבחינת ארוסה לכל אחד מישראל, כי כל אחד יש לו חלק בתורה שהיא ארוסה שלו, ולפיכך, הלומד בפני עם הארץ נמצא בועל ארוסתו בפניו.
ובאמת קשה על חז"ל 'אל תקרי מאורשה קהלת יעקב אלא מאורסה' וכו', וקשה למה לא נקראת נשואה, כיון שהיו חירות ממלאך המות וכו' ובטל יצר הרע מהעולם, א"כ נשואה גמורה היא כמו בגמר התיקון.
והתירוץ, כי אחר שהוריד את העדי וכו' שהוא סוד ק"ך ריבוא כתרים, דהיינו ב' הכתרים דחלק התורה של כל אחד, א"כ אין להם רק ט' תחתונות, ועל כן הוי ארוסה, וכשיחזרו וימשיכו הכתרים הויין נשואה.
וזה סוד שדרשו מהכתוב (במדבר טז, ד) 'וישמע משה' בצירוף עם הכתוב (שמות לג, ז) 'ומשה יקח את האוהל', אשר כל אחד ואחד מישראל חשדוהו באשה שלו. כי שם אחר העגל לא חשדוהו באמת, אלא תלו בעונם. משא"כ עתה, כיון שקרח נחלק מתוך העדה והוכיח שבין כך ובין כך רק הוא ראוי לכהונה בהיותו בכור החשוב מבני לוי שאין אחר חשוב הימנו - משום שהבכור בן עמרם יש לו גם כן חלק בעגל כנ"ל, ומתוך הרהור זה באו לידי חשד אשר בכונה הוסיף יום אחד מדעתו ודריש יום ולילו עמו כדי להטעות לישראל בעגל כדי שהוא יירש הק"ך ריבוי כתרים ואחיו יירש הכהנה.
ולפיכך עתה חשדוהו באשת איש, כלומר שכל אחד ואחד מישראל שהיה לו התורה בבחינת אשה נשואה לו ומשה ח"ו חמד אותם ויירשם.
קושיה ששית: ובזה מתורץ קושיה חמורה, איך היה ההוא אמינא של השי"ת שבשביל איש אחד יכלה כל העדה כרגע. ועם הנ"ל ניחא, שכולם הרהרו אחר משה וחשדוהו שמלבו בדה את הדרוש דיום ולילו עמו כנ"ל.
קושיה ד': יש ליישב, ששיעור הכתוב שמשה הוכיח להם שכל מבוקשם אינו לשם עבודת ה' כמו שאמרו, אלא חפץ שררה לבד, כי 'המעט מכם' בה' הידיעה, כלומר שמובן כי עבודה של לויה שפל הוא לכם, ובקשתם גם כהונה. וא"כ 'אתם נועדים לנגד ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו' (במדבר טז, יא), כלומר טענתכם שאתם יותר טובים הימנו מפני חטא העגל.