תוכן

ביאור לדברי הזהר בפרשה ע"ד העבודה אות ח) וההוא נעל אוקים ליה באתר אחרא, אעבר ליה מהאי עלמא, ואוקים ליה בעלמא אחרא. ועל דא, כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב. נטיל מאניה מן ביתא ביש, כגון סנדליה. מאי טעמא. בגין דאעבר רגליה, דאינון קיומא דבר נש, מהאי עלמא, וכניש לון לעלמא אחרא, אתר דמותא שארי ביה וכו'.
ויש לפרש: מת, פירושו הרצל"ק. אם כל הכוחות שהוא נותן לעבודה, היינו להקדושה, הוא (היינו( משום שהרצל"ק נותן כח להשפיע, זהו טב. משא"כ אם הרצל"ק לוקח, זהו ביש. משום שאין יותר מב' רשויות: או רשות של השפעה, או של קבלה. קבלה נק' מיתה, והשפעה נק' חיים, משום שעי"ז מתדבקים בחיי החיים. לכן אם המת לוקח, היינו, שלוקח כוחות מרשות של השפעה ומעבירם לרשות של הס"א, זהו ביש.
ומה שמדייק דוקא 'נעל', משום שנעל הוא מלשון מנעול, היינו, מקום שצריך להיות נעול בפני השכל החיצוני, אלא שצריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת. והמת לוקח את הנעל הזו, ורוצה שיהיה פתוח, בכדי שהשכל יכנס שמה ויחקור את חקירותיו. וזה ענין שהנעל באה דוקא על הרגלים, שענין 'רגלים' הוא מלשון מרגלים, ובמקום הזה, היינו בהשגחת השי"ת, צריכין ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת, היינו שצריך לעשות מנעל לרגלו שיהיה אסור להכנס עם שכלו. ואם הרצל"ק, הנק' מת, לוקח את זה, נמצא שנכנס ברשות של הס"א. וזהו: "במופלא ממך אל תחקור". ורק באופן זה מתדבקים בחיי החיים.
אות ט) ודא, כד מיתא נטיל לון. אבל בזמנא דחייא שליף מסאניה, ויהיב לבר נש אחרא, בגין לקיימא קיים, קא עביד בגזרה דלעילא.
פירוש: אם האדם שולף את מנעלו ורוצה לידע ולהבין בשכלו - לא משום שרוצה ללכת בדרכי השכל החיצוני, אלא בכדי לראות את ההשגחה איך שהיא נסתרת ממנו, ושהוא מלא סתירות להשכל החיצוני. והוא עושה זה בכדי 'לקיימא קיים', היינו שהאמונה שלו תהיה בר־קיימא, ואז יוכל לעשות הכל 'בגזרה דלעילא', היינו שיוכל לקיים את התורה והמצות בבחי' חקה, שהוא - "גזרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה" ולהבין בדרכי השכל, אלא שיקובל הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת, היינו שיבין שהאמונה היא בסתירה להדעת. ומכיון שאם אין לו דעת שיבין אחרת, אין זה נק' נגד הדעת, אלא שגם זה נק' בתוך הדעת, משא"כ בזמן שהוא מסיר את המנעל ומרגל שם לראות מה שהשכל יכול לומר על מקומות כאלה, היינו במקומות שהשכל מחייב אחרת מכפי שהאמונה אומרת, נמצא אז, שהאמונה שורה על נגד הדעת, ורק זה נק' אמונה פשוטה, שרק אמונה פשוטה מחייבת אותו להיות עובד ה', ולא השכל.
נמצא, שמה ששלף את נעלו, הוא רק בכדי 'לקיימא קיים' של האמונה, ושיהיה בטוח אצלו שכל עבודתו היא רק מטעם ש'קא עביד בגזירה דלעילא', הנק' חקה. זהו להיפך - זה מביא לו חיים נצחיים.
אות י) תא חזי, ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין, האי בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה וכו', וקוב"ה חייס עליה ופקיד לאחוהי למפרק ליה, לאתבא ולאתתקנא בעפרא אחרא.
היינו, אם הרצל"ק מסתלק אצלו, היינו שאין לו צורך בשביל עצמו אלא כל כוונתו היא לשם שמים - 'מי שאין לו בנים', היינו שעדיין לא זכה להבנה בתורה, בסוד: "אם לא תדעי לך היפה בנשים", ופירשו בזהר חדש (שה"ש תפו(: דאע"ג דאנת יפה בנשים, אם לא תדעי לך בסודות התורה - צאי לך מכאן 'בעקבי הצאן', ואת יכולה ללמוד את סודות התורה אצל האנשים דדשין לון בעקביהון ]עי"ש[. וז"פ: 'בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה' וכו', כנ"ל. 'וקוב"ה חייס עליה ופקיד לאחוהי למפרק ליה', אחוהי, היינו הנשמה, שהיא אח להגוף, ע"ד שעשו נק' הרצל"ק ויעקב נק' הרצון להשפיע, שהיא הנשמה. 'ופקיד לאחוהי למפרק ליה', שהוא בס' "הבא לטהר מסייעין אותו", ופירשו בזהר, דהיינו בנשמתא קדישא, ז"א שנותנין לו נשמה יותר גבוהה, הנק' כוחות יותר גדולים, שיוכל לנצח את מלחמת היצר. 'לאתבא ולאתתקנא בעפרא אחרא', היינו בגוף אחר, היינו ע"י גלגול, שנשמה יותר גבוהה מתגלגלת לתוך גופו. ונק' 'אחר' לגבי הנשמה החדשה שהיא מתלבשת בגוף זה.
אות יא) ואי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוהי בהאי עלמא, היינו, אם הנשמה החדשה אינה יכולה למפרק ]לגאול[ להגוף הנק' אחוהי. 'לא בעי', היינו אינה יכולה. בעי למקטר חד נעל ברגליה, היינו, שצריך להוסיף בענין אמונה. וההוא אתתא דתשרי ליה ומקבלא לההוא נעל לגבה, היינו, השכינה הק' מקבלת ההוא נעל שעשה האדם לגבה, ז"א שהיא מקבלת את עבודתו שעשה, שהוא בחי' מסך שעשה על הרצל"ק. לאחזאה דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר בעובדא דא, ועי"ז מתגלגל המת בבן הנולד. היינו, שע"י עבודתו שעושה מסך על הרצל"ק, הוא זוכה אח"כ בבן, היינו בסודות התורה הנק' בן.
אות יב) והוא בהפוכא מההוא נעל דנטיל מיתא מחייא, שאת הנעל הזו, שהיא השמירה על האמונה, נוטל הרצל"ק, היינו, שרוצה ללכת בשכל החיצוני. משא"כ כשהשכינה הק' נוטלת את הנעל, אז הוא זוכה לשכל הפנימי, ז"א שיש לו עכשיו הרגשה אלקית ע"י הדבקות, מה שהקב"ה נתן לו את הידיעה והרגשה באלקות. משא"כ כשהמת מקבל את הנעל, נק' שהוא רוצה בידיעה וקבלה לעצמו. משא"כ אז, ע"י הדבקות זוכה לכל הידיעות וההרגשות, וזה נק' שהשי"ת נתן לו את המתנה בלי התעוררות מצד התחתון. וזה נק' "שויתי עזר על גבור". אבל האדם מצד עצמו רוצה להיות עובד ה' בלי תנאים, וזה נק' שהוא מקבל הכל מצד רצון ה'.