תוכן

ביאור חטא אדם הראשון

קנין רוחני וקנין גשמי

כל קנין רוחני מכונה בלשון חכמים 'בנים', וכל קנין גשמי מכונה בשם 'ממון'. והחילוק הוא, שבקנין רוחני אין בחינת העדר נוהג בו, אלא כמדליק נר מנר ואין חבירו חסר; ועל כן 'אין הביישן למד' (אבות ב, ו), מפני שאינו מחסר כלל להמלמד. משא"כ מקבל מתנה ונדבה בוש, מפני שהוא מחסר לחבירו במידה שהוא נוטל ממנו.

ענין ט"ו באב

ובזה תבין ענין ד' מדות בבנות ישראל היוצאות וחולות בכרמים בחמשה עשר באב, יפיפיות ומיוחסות ועשירות ועניות. אשר בחמשה עשר באב באשר שהוא חודש של פורעניות דב' חורבנין ומרגלים (תענית כו, ב), על כן מתחלק זה החודש לברר את הטוב מן הרע, ומבדיל כל בירור באנפי נפשיה לצד אחד.

 השלימים שזכו להפך עולמם הגשמי למדת הרוחני, ועל כן נקרא ב' בחינות מידת הקבלה שלהם מדת היופי ומדת הבנים, להזכרים מיוחס היופי שהם הסרסור (-מתווך) דעינא שבשבילו הם עובדים ומשיגים את קניינם הרוחני, בשביל החן ויופי שיש להם בעבדות הבורא. ולהנוקבין הוא הבנים, והיינו 'אין אשה אלא לבנים', לשון 'הבנות', כמו שכתוב בספרים, דבזה אין הנותן חסר.

משא"כ הבלתי משתלמים, נמדדים ונערכים בעשירות ועניות, שהינו ערך גשמי שהנותן חסר, וע"כ שם הזכרים עשירים ושם הנוקבין עניים, כי העשיר נחסר במה שנותן לעני.

ההבחן בין קבלת האדם לקבלת הנחש - בטרם החטא

ובזה תבין ענין חטא עץ הדעת. כי באדם ואשתו כתיב 'ערומים', וגבי הנחש כתיב 'ערום', ולגבי אדם יהיה הפירוש בחוסר לבושים, וגבי הנחש יהיה הפירוש ערום בדעת (ואמרו (חולין ה, ב) 'ערום בדעת כבני אדם ומשים עצמו כבהמה'). וקשה, דהיה לו למתפש על כל פנים לשון מחולף כדי שלא נטעה. ועוד, מה ענין הלשון עצמו שיהיה מלת ערום משמש על שתי ענינים רחוקים בבת אחת.

והענין, כי ערום הוא לשון חסרון, וכיון שטבע אנשים להחכים הוא מסבת חסרונם שרוצים להשיג, שהוא סבת התחבולה המביא לידי חכמה, וע"כ נקרא החכם בתחילתו ערום, שהוא סיבה ישרה לחכמה, אבל התָּם אינו מסוגל לחכמה זולת בדרך נס.

והנה קודם שחטא, היה לו לאדם הראשון ואשתו גופות רוחניים, כלומר שכל עולמם וקבלתם בגן עדן היו מדות רוחניים, דהיינו שלא החסיר כלל להנותן אלא כמדליק מנר לנר, וזה נקרא טוב בלי עירוב רע כלל, דאין בו בושה להמקבל.

וזה שמשמיענו הכתוב (בראשית ג, א) 'ערומים ולא יתבוששו'. דאע"ג שהיו ערומים מכל וחסירים והכל בא להם בבחינת קבלה, מכל מקום לא היו בושים בערותם הזה שצריכים לקבל, מפני שכל קבלתם היתה ממלאכים, כמו שכתוב (אבות דרבי נתן א, ח) שהיו מלאכים מביאין לו יין וצולים לו בשר, וכיון שהמלאכים הם רוחניים, אינו חסר בנתינת מתנתם, ועל כן אין בושה בהקבלה. ואפילו באדם וחוה עצמם, שבחוה היה יופי וחן שהאדם רצה לקבל הימנה הנאה, וגם היה ביניהם תשוקה וחן ויופי, מכל מקום לא הבינו שיש בענין זה דבר רע, מפני שכל ענינם היה לבנים רוחניים, מה שמלאכי השרת משתמשים בו.

והנחש היה ערום וחסר, לא להשתלם ממלאכים, אלא להשתלם מחיית השדה, מגשמיות, ועל כן היה הרע בקבלתו, כי מדת קבלתו מחסיר להנותן לו, ואיש את רעהו חיים בלעו.

ענין הקנאה נוהג בגשמי ולא ברוחני

נמצא שנתחלק ב' מדות העולם לב' בריות מיוחדות: כי האדם היה רק יודע טוב, דהיינו קבלת רוחניות ובנים רוחנים, והנחש היה יודע רע לבד ובנים גשמיים. ועל כן נתקנא בהם הנחש, כי ענין הקנאה אינו נוהג אלא בגשמיים היודעים רע*, וכל הנאתם הוא לחסר את חבירו ולהיות גדול מחבירו.

*[הגה: מלשון 'וקנא את אשתו' (במדבר ה, יד), כדי לחסר את זולתו הימנה, ועל כן בקנאותו לחבירו יהיה המשקל ראשון לחסר לחבירו מעלתו. ואם אין עצה, אז יחפש להוסיף לעצמו. וזה ענין 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא, א), בשביל שאין עצה לחסר חכמה מחבירו, ועל כן מוכרח להוסיף לעצמו].

ודע, דמדת הקנאה אינו נוהג ברוחניות, מפני שלא יצוייר בהם אשר המקבל מחבירו יגדיל יותר מחבירו, מפני שאין חבירו חסר בקבלתו, ואדרבא עוד נגדל, וא"כ דומים לשני ילדים שילד אחד מצפה שבעוד איזה שנים יגבה קומתו מחבירו, והוא שוכח שגם חבירו מתגדל במשך השנים האלו.

חטא אדם הראשון

וזה שטען הנחש לחוה, הן אמת שיש לכם מדה טובה דהיינו קבלת הרוחניות שאין בו רע, אבל יש עוד ידיעה ובחינת קבלה שאני יודע ולא אתם, אמנם אני "מקנא" לזה שיש לו ב' הידיעות בבת אחת, ומי הוא, היינו אלקים שהמציא אותי ואותך, על כרחך שיש לו ב' הידיעות, אם כן יש לכם עצה להיות כאלקים יודעי ב' הידיעות טוב ורע (ע"פ בראשית ג, ה).

(ובזה ניחא למה נברא הנחש והבהמות מתחילה במעלת אדם, שאחר כך ירדו בחטאו למעלת בהמות. כי לולא כן, לא היתה קנאה נוהגת בנחש, ואם כן מי הוא שיטיל "הקנאה" והזוהמא בחוה, ודו"ק).

וזהו 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ונחמד להשכיל' (בראשית ג, ו). כי באמת קשה, דאם המשא-ומתן היה בידיעה, מהו ענין טוב העץ למאכל ותאוה לעינים, דהא בזה לא השיא אותה הנחש. ועוד, למה לא השיא אותה בזה.

אלא דזה העץ אשר בתוך הגן הוא באמת קבלה גשמית בכל החוקים של הנאה, אלא בצורה גשמית, אשר האדם ואשתו לא היה להם שום הכרח ונטיה מצד בריאתם לענין אכילה גשמית כנ"ל, ועל כן לא היה הנחש יכול להשיא אותם בזה שהוא טוב למאכל ותאוה לעינים, כי הוא חן ויופי גשמי, מה שלא היו מוכנים כלל, דאין קבלתם אלא חן ויופי רוחני ובנים רוחניים, דהיינו השכלות וידיעות. ועל כן בא להם בטענת ההשכלה לבד 'ונחמד להשכיל', דהיינו שהטיל בה הקנאה דידיעת טוב ורע הנעלם מהם ואינו נמצא אלא באלקים. וכיון שקבלה הקנאה ממנו על הידיעה שהוא רוחני על דרך קנאת סופרים, אז התערב בה גם כן התאוה והכבוד. וזהו ענין מתחילה 'טוב למאכל', וטוב הוא ענין רוחני, דהיינו בחינת יודעי טוב ורע שהנחש הטיל בה מתוך קנאה – ואחר כך 'ונחמד להשכיל', דהיינו דאחר זוהמתו שקבלה, נפלה למדרגת כבוד לחמוד להיות כאלקים – ואחר כך למדרגת 'תאוה לעינים' שהוא תכלית הגשמיות.

ועל כן 'וידעו כי ערומים הם' (בראשית ג, ז), דהיינו שהרגישו בחינת רע בערותם וחסרונם וחשקתם לקבל, דכיון שקנו הכנה לקבלה גשמית, אז נתערב בהם הרע, דהיינו המחסר להנותן. ובזה ירד האדם למעלת בהמה, דהיינו לקבלה שמחסר להנותן, והבהמות ירדו עוד יותר.

עונשיהם של אדם וחוה והנחש

וזה שתירץ אדם הראשון את עצמו 'האשה אשר נתת עמדי נתנה לי ואוכל' (בראשית ג, יב). כלומר, דכיון דלא נתת לי אשה מבחינת ידיעת הרע אלא מידיעת הרוחני והטוב, אם כן לא הבנתי להזהר, כי בוודאי טוב הוא, דלא ידעתי הרע.

אמנם השי"ת קללו 'כי שמעת לקול אשתך' (בראשית ג, יז), כלומר, דהפכת הסדרים, כי מדרך הזכר ליתן ולהחיות לאשתו, דעל כן נתתי בהאשה חן ויופי, כדי שתפרנס אותה, אם כן למה קבלת הימנה.

וכן האשה מתרצת את עצמה 'הנחש השיאני ואוכל' (בראשית ג, יג), דהא נתת לי טבע ללידת הבנים והבנות רוחניים, אם כן כיון שהנחש השיא אותי לידיעה חדשה, על כן קבלתי אותה, דהא אין אשה אלא לבנים.

ועל כן קללה 'בעצב תלדי בנים' (בראשית ג, טז), כי אם לא היית מקבלת אלא מאדם הראשון כמו שנבראת, אז זכית לבנים רוחנים המשבחים לאביהם, מפני שאביהם אינו מחסרם מירושתם. אבל אתה תחסר מבניך, כי ירשו אותך ואת חיותך. 'ואל אישך תשוקתך', כיון שקבלת הקנאה והחמדה מן הנחש, כבר מחוייב אתה לשמש בו במקום הנחש והבהמות הקודמים. 'והוא ימשול בך', דהנותן מושל על המקבל, ואינו נותן לו די מחסורו כרצונו אלא לפי רצון הנותן.

ואל הנחש אמר 'ארור אתה מכל הבהמה' וגו' (בראשית ג, יד), כלומר, כיון שנתת בחינת הקנאה לאדם וחוה, א"כ אינך צריך לשימוש החשוב הזה, והיינו 'מכל הבהמה ומכל החי', דגם המה נלקים בחסרון הזה בסיבתך, אמנם אתה צריך להיות סימבאָל (-סמל ודוגמה) וצורה של כל המהפכה שגרמת.

ועל כן 'על גחונך תלך', כלומר שאי אפשר לך להנות וליתן למי כלום, כי נקצצו ידיך ורגליך, ועל כן מזונותך בעפר כדי להיות מצוי לך בלי טורח ועבודה. ועם כל זה, 'ואיבה אשית', פירוש, דאע"ג דכל הנאתך בעפר והוא מצוי, מכל מקום תרדוף ותעבוד בגחונך להזיק את האדם ולגזלו ולנשכו כמו שהיית טועם טעם בשר, והיינו מטעם איבה ושנאה ולא מאהבה ('הוא ישופך ראש', שמתחילה נראה לו שהשיג את קנאתו מרעהו, אבל 'אתה תשופנו עקב', שבסוף יראה שאין לו מאומה).

ונמצא שלא נתקללו אלא ממעשיהם עצמם, כי 'האלקים ברא את האדם ישר' (קהלת ז, כט), שלא יהנה אלא מרוחניות ולא יקבל הנאה אלא ממלאכים שהיו צולין לו בשר ויין, והי' נתן לו התאוה לעינים, דהיינו החן והיופי המניע אותו לפרנס גם לחוה 'והיו לבשר אחד' (בראשית ב, כד), וענין הבירור דטוב ורע היה נעשה ממילא על ידי הנחש וחית השדה.

[הג"ה: כי באמת היה לו גוף גשמי, אלא הנחש היה משמש אותו, והיה המשא ומתן ומלחמות איש מרעהו בין הבהמות, והנחש היה משמש טוב, כי נלחם עמהם ומביא לאדם. אמנם קבלת אדם אינה מזקת, בשביל שלא היה יודע מאין הנחש מביא לו. משא"כ לחוה שהיא בעלת בנים, על כן היה אסור לה לקבל זולת מאשהּ ולא מנחש, ודו"ק].

וכיון שקנאה שהיתה בנחש נטלה חוה, ובשעה שהיה בזווג עמה נתדבקה הזוהמא והקנאה גם בו, והשיג קבלה של הגשמיים שהנותן חסר בו, אז נמצא נתרוקן הנחש ממעלתו דערמה וקנאה. וכיון שירשו זה אדם וחוה, נמצא דחן ויופי של חוה מאנס אותו לפרנסה גשמית, כי חוה קנתה גוף גשמי, ועל כן צריך גם הוא לגוף גשמי כדי לחיות אותה.

וכיון שטבע הגשמי שהנותן חסר, א"כ מוכרח למות. כי גם גוף האדם נבנה מתרי"ג אברים המשותפין בעבודתם ונותנין ולוין זה לזה, ועל דרך משל, הקיבה נותנת המיץ הלבן שהוא מבשל ומעכל את המאכל המקיים לגוף האדם, ואע"ג שהמאכל בעזרת האברים משלמים בחזרה את המיץ הלבן, מכל מקום ההוצאה מרובה על ההכנסה, כטבע (הרוחני) הגשמי שהנותן חסר מעט מחמת נתינתו, וע"כ בסוף יחסר לו המיץ הלבנה וימות הבעל חי.

וכיון שמוכרח האדם לחטוא בסבת חן ויופי של עיניו, על כן בוש בערותו, שהוא סימן החסרון שחוטא כדי למלאותו. וכיון שהאשה מוכרחת לגוף המסוגל לידי קנאה, על כן מוכרחת לעצב תלדי בנים, מתחילה ביסורין, דהיינו טרם שזוכית לבנים, ואחר כך אפילו נמצאים, יורשים כל חיותה.

והאדם – 'בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, כי ארורה האדמה בעבורך' (בראשית ג, יז), שמעלתך היה ליתן ולא להיות נחמד, אמנם במשא ומתן באדמה נמצאת חסר, וא"כ 'בעצבון תאכלנה', שאין בה רווח, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה. ו'בזיעת אפך תאכל לחם', כלומר, על דרך הנחש דאע"ג דאינו צריך אלא לעפר ומכל מקום נושך ועושה מלחמות עם האדם ובעלי חיים. גם אתה, אע"ג שאינך צריך אלא ללחם, מכל מקום יבא לך בזיעת גוף, דהיינו מחמת קנאת איש מרעהו.

וזה ענין ג' מדות, בת ק' בת כ' בת ז'. כי יופי דבת ז' הוא יופי בלי חטא, כלומר דאינו לאותו דבר, אלא כדי שאביה ואמה יספיקו לה כדי חיותה, משא"כ יופי דבת כ' הוא מעורב בחטא, דהוא יכול להביא לידי מכשול. ובת ק' המתממת את ימיה, וילדותה לא ביישה את זקנותה, נמצאת כבת כ' לחטא וכבת ז' ליופי.