ביאור התחלקות הי"ד פקודין בעשרה מאמרות.
והנה נתבאר היטב סוד הי"ד פקודין ואיך שהם מתחלקים בסוד שבעת ימי בראשית. ועתה נבאר סדר התחלקותם בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ונבארם בקיצור.
והנה מאמר הא' ה"ס בראשית ברא אלקים וגו', כי בראשית נמי מאמר הוא, (כמ"ש בזוהר בראשית א' אות כ"ט) והוא פקודא קדמאה יראה, בגין דאיהו רב ושליט.והוא מדרגת או"א דאצילות המרומזים ביוד דשם הוי"ה, אשר אבא ה"ס י' ואמא ה"ס ו' ד' דמילוי היו"ד. וה"ס אוירא דכיא ג"ר דבינה.
מאמר ב) ויאמר אלקים יהי אור וגו', הוא פקודא תנינא אהבה רבה בסטרא דטיבו ההוא מדרגת ג"ר דישסו"ת דאצילות. וה"ס האור שנברא ביום א' דששת ימי בראשית שאדם היה רואה בו מסוף העולם עד סופו. וה"ס ה' דהויה.
מאמר ג) ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' ה"ס גניזת האור ודינא קשיא דנפק ביה. וה"ס השלמת פקודא תנינא, שתהיה האהבה בב' סטרין, ואפילו נוטל את נפשך. והוא בחינת הנוקבא שמחזה ולמטה דז"א.
מאמר ד) ויאמר אלקים יקוו המים וגו' הוא פקודא תליתאה, למנדע דאית אלהא רברבא ושליטא בעלמא, וליחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות, דהיינו היחוד דשמע ישראל וגו'. הנקרא יחודא עלאה והוא המשכת הו"ק דג' מאמרות הקודמים אל הז"א, המכונה ו"ק דגדלות וה"ס ו' דהויה.
מאמר ה) ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו', הוא השלמת פקודא תליתאה, דלבתר דאתקשר האי יבשה ביחודא דלעילא אצטריך לקשרא לה לתתא בשית סטרין דלתתא, שהם ברוך, שם, כבוד, מלכותו, לעולם ועד. והוא נקרא יחודא תתאה. והוא המשכת הו"ק דג' מאמרות הראשונים אל הנוקבא דז"א, שבזה מתהפך הדינא קשיא שבה להיות אור גמור, הנק' נהורא אוכמא. והוא בחינת ו"ק דמוחין דגדלות של הנוקבא דז"א. וה"ס ה' תתאה דהויה.
מאמר ו) ויאמר אלקים יהי מאורות וגו', הוא פקודא רביעאה, למנדע דהוי"ה הוא האלקים למנדע דאינון חד ולית בהו פרודא. דנהורא אוכמא בנהורא חוורא לית ביה פרודא וכלא חד. והוא המשכת מוחין דג"ר דג' מאמרות הראשונים אל ז"א ונוקביה, שאז הם מתיחדים כאחד בקומה שוה פב"פ.
מאמר ז) ויאמר אלקים ישרצו המים וגו', יש בו תלת פקודין, חד למלעי באורייתא, וחד לאתעסקא בפריה ורביה, וחד למגזר לתמניא יומין. שעל ידי ג' מצות אלו נמשכות נפש,רוח ונשמה דקטנות מן הזו"ן אל נשמות הצדיקים. שעל ידי העסקות בתורה ממשיכים נפש קדושה ובפו"ר ממשיכים רוה קדושה, וע"י העברת הערלה ממשיכים נשמה קדושה.
מאמר ח) ויאמר אלקים תוצא הארץ וגו', הוא פקודא תמינאה, למרחם גיורא, על ידי מצוה זו ממשיכים נפש הגר, ותשלום המוחין לנר"ן דקטנות אל נשמות הצדיקים.
מאמר ט) ויאמר אלקים נעשה אדם וגו', יש בו ב' פקודין, א) הוא פקודא תשיעאה, למיחן למסכנא, שעל ידי זה שאנו מרחמים על העני ומפרנסים אותו, אנו מעוררים למעלה שיתוף מדת הדין במדת הרחמים, שה"ס עלית המלכות לבינה, ונמשכים ו"ק דמוחין דגדלות א' אל נשמות הצדיקים.ב) הוא פקודא עשיראה, לאנחא תפילין. שע"י מצוה זו נמשכים הג"ר דמוחין דגדלות א' לנשמות הצדיקים, המכונים צל"ם.
מאמר י) ויאמר אלקים הנה נתתי וגו', ויש בו ג' פקודין, חד לעשרא מעשרא דארעא, ב' לאייתאה בכורי דאילנא, ג' למעבד פורקנא לבריה. שעל ידי ג' מצות אלו נמשכים נר"ן דגדלות ב' אל נשמות הצדיקים. ובכתוב ויכל אלהים ביום השביעי וגו', יש בו תרין פקודין חד נטורא דיום השבת, וה"ס שמור. וחד, לקדשא החוא יומא בקדושיה, וה"ס זכור. ואלו ב' פקודין הם אחד, בסוד זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ועל ידי ב' מצות אלו נמשך אור החיה דגדלות ב' אל נשמות הצדיקים. ובזה נשלמו תכלית גבהם של המוחין שנשמות הצדיקים מקבלים מזו"ן דאצילות בכל שתא אלפי שני. אמנם יש ג"כ מוחין דו"ק דיחידה הנמשכים במנחה דשבת, שאז עולה ז"א אל הדיקנא דא"א, אלא כיון שאין הנוקבא דז"א עולה עמו, ע"כ אינו חושב אותם כאן.
והנך מוצא, שעיקר מציאות המוחין נמשכו בג' המאמרות הראשונים, שהם בראשית ברא אלקים וגו' ויאמר אלקים יהי אור וגו', ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' שה"ס חב"ד, כי בראשית וגו' ה"ס או"א הנבחנים לחכמה. ומאמר יהי אור ה"ס ישסו"ת הנבחנים לבינה ומאמר יהי רקיע ה"ס הדעת, כי שם נברא דינא קשיא דרחל, המשמשת בסוד ה' גבורות שבדעת, בסוד נקודת החירק. ובזה נגמרו כל מציאות המוחין. כי ג' המאמרות דיקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות, הם המשכת ו"ק וג"ר דגדלות א' וגדלות ב', מג' המאמרות הראשונים אל הזו"ן. ומאמר ז' הוא המשכת נר"ן דקטנות מהזו"ן לנשמות הצדיקים. ומאמר ח' הוא תשלום מוחין דקטנות, ומאמר ט' הוא ו"ק וג"ר דמוחין דגדלות א' הנמשכים מהזו"ן לנשמות הצדיקים ומאמר יוד הוא המשכת נר"ן דגדלות ב' מהזו"ן לנשמות הצדיקים. ומשמירה וקדושה דשבת נמשכים מוחין דחיה דגדלות ב' מזו"ן לנשמות הצדיקים. הרי שעיקר המוחין יצאו בג' המאמרות הראשונים באו"א וישסו"ת, ושאר המאמרות נמשכו מהם אל הזו"ן דאצילות ואל נשמות הצדיקים.
ובזה תבין מה שכתוב בזוהר (שמות אות רמ"ט) וז"ל רזא דמלה היא, דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, וכד תסתכל, תלתא אינון, ועלמא בהו אתברי, בחכמה ובתבונה ובדעת, עכ"ל. פי', וסוד הדבר הוא, דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, וכשתסתכל תמצא שאינם, אלא ג' מאמרות, שהעולם נברא בהם, והם חכמה תבונה ודעת. והיינו כנ"ל, שעיקר מציאות המוחין שהעולם נברא בהם, אינם אלא ג' המאמרות הראשונים בלבד, שהם חב"ד כמבואר. אכן אלו עשרה מאמרות צריכים לימוד, כי רז"ל אמרו (מגילה כ"א ע"ב) שאין כאן אלא תשע פעמים ויאמר, עד שהוצרכו לתרץ, בראשית נמי מאמר הוא. אמנם באמת נמצא עשר פעמים ויאמר, א' יהי אור, ב' יהי רקיע, ג' יקוו המים, ד' תדשא הארץ, ה' יהי מאורות, ו' ישרצו המים, ז' תוצא הארץ, ח' נעשה אדם, ט' פרו ורבו, יוד הנה נתתי. ולכאורה אפשר לתרץ, דמאמר פרו ורבו אינו נחשב למאמר, כי אין בו בריאה, אלא ברכה לאדם בלבד. וע"כ אינו חושב אותו הזוהר כאן. אמנם בתיקונים חדשים (דף קי"ב ע"ב) תמצא שחושב שם את המאמר דפרו ורבו בין עשרת המאמרות, ואינו חושב את המאמר נעשה אדם ביניהם. דהיינו להיפך מהזוהר שלפנינו. והענין הוא, כי ב' מאמרות אלו, המאמר נעשה אדם והמאמר פרו ורבו, נחשבים למאמר אחד, משום ששניהם רק בבריאת אדם נאמרו. וע"כ אין נ"מ אם חושבים המאמר נעשה אדם בין המאמרות, או המאמר דפרו ורבר.
וממשיך שם בזוהר הנ"ל (שמות אות רמ"ט) כד בעא לקיימא עלמא, עבד לאברהם ברזא החכמה, ליצחק ברזא דתבונה, ליעקב ברזא דדעת, ובהאי אתקרי ובדעת חדרים ימלאו. ובהאי שעתא אשתכליל כל עלמא. פי' כשרצה לקיים העולם עשה את אברהם בסוד החכמה ואת יצחק בסוד התבונה, ואת יעקב בסוד הדעת, ובזה נקרא יעקב בסו"ה ובדעת חדרים ימלאו. ובאותה שעה נשתכלל כל העולם.
ויש להבין הדברים. הלא בכ"מ אומר הזוהר שאברהם הוא סוד החסד, ויצחק גבורה, ויעקב ת"ת, וכאן אומר שעשה אותם לבחינת חב"ד כדי לקיים העולם. וכן יש להבין איך עשה אותם המאציל לבחינת חב"ד. וכן מה ענין עשיית אברהם יצחק ויעקב לחב"ד, לצורך קיום העולם.
והענין הוא, כי עולם, פירושו ז"א המכונה עולם, וקיום העולם, פירושו המשכת מוחין דג"ר אל ז"א, שהם קיומו של ז"א. ואחר שביאר הזוהר שם עיקרם של עשרת המאמרות, שהם רק ג' המאמרות הראשונים, דהיינו חכמה בינה דעת של פרצוף ישסו"ת (כנ"ל בדיבור הסמוך בד"ה והנך מוצא) הוא אומר, כד בעא לקיימא עלמא, כשרצה להמשיך מוחין דג"ר אל הז"א, המכונה עולם, עשה את אברהם יצחק ויעקב, שהם חג"ת דז"א, לסוד חכמה בינה דעת.
וענין עשיה זו של החג"ת שיהיו חב"ד, הוא על ידי המשכת אור הנשמה שמתלבש בהם, כי הכלים נקראים תמיד על שם האורות המלובשים בהם. והכלים דאור הנפש נקראים נה"י, והכלים דאור הרוח נקראים חג"ת, והכלים דאור הנשמה נקראים חב"ד. ולפיכך כשהיה ז"א ו"ק חסר ג"ר, דהיינו רק בב' אורות, נפש ורוח, והיה חסר אור הנשמה, לא היה לו אלא ששת הכלים חג"ת נה"י, כי הכלים דאור הרוח הם חג"ת, והכלים דאור הנפש הם נה"י. ועתה כשנמשכו לו המוחין דו"ק דגדלות וג"ר דגדלות, על ידי ג' המאמרות, דיקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות, ונמשך בזה אור הנשמה אל ג' הכלים חג"ת דז"א, המכונים אברהם יצחק ויעקב, נתעלו בזה החג"ת ונעשו לחב"ד, ונעשה אברהם לחכמה, ויצחק לתבונה, ויעקב לדעת. כי הכלים דנשמה נבחנים לחב"ד. ואור הרוח ירד לכלים דנה"י, ונעשו הנה"י לכלים דחג"ת, להיותם עתה משכן לאור הרוח. ונבררו לו כלים דנה"י חדשים מבי"ע, ונתחברו לפרצופו, כמ"ש במקומם. ונתלבש בהם אור הנפש. ואלו ג' מאמרות שהם לצורך הז"א נמשכו מג' המאמרות הקודמים העיקריים, שהם בישסו"ת כנ"ל.
וזה אמרו, עבד לאברהם ברזא דחכמה, התלבשות אור הנשמה, עשתה הכלי דחסד דז"א להיות חכמה. ליצחק ברזא דתבונה, שההתלבשות ההיא עשתה את הכלי דגבורה להיות תבונה. ליעקב ברזא דדעת, והכלי דת"ת דז"א נעשה לדעת. דהיינו לבחינת קו אמצעי המכריע בין ב' הכלים חכמה ותבונה. ובהאי אתקרי ובדעת חדרים ימלאו, כלומר אחרי שנעשתה כלי דת"ת לדעת, והכריע בין חו"ב ונשלמו הע"ס דאור הנשמה בבחינת ממטה למעלה המכונה ראש, אז נהפך האור ההוא והאיר גם מלמעלה למטה אל הכלים דנה"י דז"א, שאור הזה המאיר מלמעלה למטה נק' אור הרוח, שהוא סוד דעת המתפשט מהראש אל הכלים דגוף וממלא אותם, שזסו"ה ובדעת חדרים ימלאו, ואז נעשו הכלים דנה"י לכלים דחג"ת המכונים חדרים. כי הכלים דחג"ת מכונים חדרים, והכלים דנה"י מכונים אכסדרין (כנ"ל אות רכ"ט ובסולם שם ד"ה כמה אכסדרין) ובהאי שעתא אשתכליל כל עלמא, ובאותה שעה נשלם כל העולם, שהוא הז"א, כי על ידי האורות האלו, נבררים לו כלים חדשים להלביש את אור הנפש, שהם מתעלים מבי"ע, כנ"ל. ואז נשלם כל פרצוף הז"א שנקרא עולם. כי עתה יש לו כל הכלים שהם חב"ד חג"ת נה"י.
ולא יקשה לך מה שאומר ליצחק ברזא דתבונה, ואינו אומר ברזא דבינה, שהרי המוחין מכונים בכ"מ חכמה בינה דעת, כנודע. והוא, כי רצה בזה להשמיענו שהכונה היא על מוחין שלימים דאור החיה, אשר קו השמאל דאור החיה נמשך מהתבונה, ששם מקום גילוי אור החכמה, בסוד הי' דנפק מאויר ואינו מבינה עלאה (כמ"ש לעיל בפקודא תנינא, ובמראות הסולם ד"ה אמנם), ולפיכך דייק וליצחק ברזא דתבונה, כי אין העולם, שהוא ז"א, מתקיים, אלא רק במוחין דהארת החכמה.