התגים והאותיות הם תורה שבכתב, התגים הם רמזים, וסודות עליונים
רמוזים בהן. ויש ספר התגים[1],
הדורש כל התגים שבכל האותיות, וכתוב שם בהתחלה, שספר זה העלה עלי הכהן מתוך שתים
עשרה האבנים שהקים יהושע בגלגל, ומסרו לשמואל (עי' בהקדמת
הרמב"ן על התורה[2]).
ובגמרא מנחות (כט, ב) כתוב: "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו
להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו, רבונו של עולם מי מעכב על ידך.
אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש
על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות". יש להבין השאלה ששאל משה, מי מעכב על
ידך? והתשובה שה' השיבו, שאדם יש שעתיד לדרוש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ.
ומקודם נבאר מה הן האותיות שבתורה. הבעל שם טוב אומר[3]
בשם בעל המאור, שהלבן המקיף את האותיות רומז על האור שבתורה, והשחור, היינו
האותיות עצמן, הן כלים שאור התורה מלובש בהם. כי אין אור בלי כלי.
וזה אפשר להסביר בפשטות למה נקראות האותיות בשם כלים[4],
כי הרוצה לומר משהו לחברו ואינו עמו במקום אחד, מה הוא עושה? כותב לו מכתב. מהו
המכתב? צירוף של אותיות שבהם הלביש את הענין שרצה לומר לחברו. וכן חכם שיש לו
מחשבות ושכליות חשובות שרוצה להנציח אותן מה הוא עושה? כותב ספר. שגם זה צירוף של
אותיות ובהן מלביש המחשבות שחשב.
כך הקדוש ברוך הוא, כביכול רצה להנחיל לנו את אור התורה, הלביש
אותו באותיות ובצירופים, ועל ידי זה שאנו מיגעים עצמנו בתורה, אנו זוכים לפענח
ולגלות את כל האור והטוב הצפון בה. לכן נקראים האותיות וצירופיהן בשם כלים.
כעת נסביר ענין התגין, ואני צריך להקדים איזו הקדמה קצרה להבין
גם הכתרים שעל גבי האותיות שהם התגין. כי מלבד ציור האותיות, יש עוד דרך לגילוי
האורות הרוחניים הנעלמים, והם ציור אדם, שעל זה נאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". שציור האדם דומה
להתפשטות האלקות בעולמות, ולכן אנו קוראים את ג' ספירות הראשונות בשם חב"ד
ומוחין, חסד וגבורה שתי ידיים, חסד ימין, גבורה שמאל, תפארת גוף, נצח הוד ב'
שוקיים (עי' בהקדמת תקוני זוהר פתח אליהו[5]).
ויש לציור אדם גם שערות, שנקראות מותרי מוחין, שיוצאות מן המח
הפנימי על הראש מבחוץ[6].
וידוע הוא שהשערות הן צינורות ממש, ומי שיסתכל על שערה בזכוכית מגדלת יראה
שהוא צינור ממש. וענינם הוא, כי בעת שאדם זוכה להשראת אור עליון עליו אז הוא נמצא
בביטול ישותו לגמרי, וזה נקרא שעת הזווג
שאור א"ס ב"ה מאיר עליו, כי כל הארה חדשה באה מאין סוף והיא בלי גבול.
ולהיות שהאדם הוא מצומצם בגבולות, לכן אין אפשרות אחרת בעת שהוא מקבל את אור
הא"ס ב"ה רק לבטל את עצמו לגמרי. ואחר כך מסתלק האור, חלק נשאר מלובש
בהאדם ונקרא אור פנימי וחלק יוצא לחוץ ונקרא אור מקיף. וחלק מהכלים המקבלים את
האור הפנימי נקראים מוחין, ואותן חלקי הכלים שהאור יצא מהם נקראים שערות, צינורות
ריקים ועומדים בחוץ על הראש (תע"ס חלק
י"ג אות קמ).
ואלה
השערות הן בדוגמא של התגין שבציור האותיות. בציור האדם הן נקראים שערות בציור
אותיות הם תגין. וצורך השערות לרמוז שיש להמשיך את אור המקיף הזה שהיה מקודם בתוך
המוחין ויצא לחוץ מחמת ההגבלה של התחתון. וזה פירוש הגמרא ששאל משה רבינו
להקב"ה מי מעכב על ידך, היינו מי יזכה לקבל את האור המקיף שאתה רושם לו גם את
התגים הרומזים על אור המקיף. על זה ענה לו הקב"ה עתיד להיות אדם אחד בכמה
דורות וידרוש וכו'.
[1]
נדפס בשנת וכת"ר בפריס. בפתח הספר
נאמר: הדין ספרא תאגי דאסיק עלי הכהן מן י"ב אבנים שהקים יהושע בגלגל, ומסרו
לשמואל, ושמואל מסרו לפלטי בן ליש, ופלטי בן ליש מסרו לאחיתופל, ואחיתופל מסרו
לאחיה השילוני, ואחיה השילוני מסרו לאליהו, ואליהו מסרו לאלישע, ואלישע מסרו ליהוידע
הכהן, ויהוידע הכהן מסרו לנביאים, ונביאים קברוהו באסקופת בית מקדשא. וכד עקרו
אסקופת בית מקדשא בשני יהויכין מלך יהודה, אשכחיה יחזקל נבייא ואתייה לבבל. ובשני
כורש מלך פרס כד אסיק עזרא עשרה יוחסין מבבל, אשכחיה להדין ספרא ואסקיה לירושלים.
והגיע ליד מנחם, ומנחם מסרו לרבי נחוניא בן הקנה, ורבי נחוניא בן הקנה מסרו לרבי
אליעזר בן ערך, ורבי אלעזר בן ערך מסרו לרבי יהושע, ורבי יהושע מסרו לרבי עקיבא, ורבי
עקיבא מסרו לרבי יהודה, ורבי יהודה מסרו לרבי מייאשא, ורבי מייאשא מסרו לרבי נחום
הלבלר, ורבי נחום הלבלר מסרו לרבי.
[2]
זה לשונו שם: "אמרו בשיר השירים רבה בחזקיהו, ספר תגי הראה להם. והספר הזה
ידוע ומצוי אצל כל אדם, יפרשו בו כמה אלפי"ן בתורה בתאגין, וכמה ביתי"ן,
ושאר האותיות, ומספר התאגין שבכל אחת. ואין השבח שספרו על הספר הזה וגילוי הסוד
שהיה בו לחזקיהו מפני התאגין עצמן, אלא בידיעתן בפירושיהן, סודות רבים עמוקים
מאד".
[3]
כתוב גם בתע"ס חלק א' הסתכלות פנימית אות לב, ומבואר במבוא לספר הזוהר אות
ח'.
[4]
תע"ס חלק ז' אות לב ; לוח התשובות ה'.
[5]
ראה בפירוש מעלות הסולם שם אות ח: והספירות
נקראות בתקון זה כלומר בתקון ציור קומת אדם דאצילות, חסד זרוע הימנית. גבורה זרוע
השמאלית. תפארת היינו הגוף, נצח והוד שני שוקים, יסוד סיום הגוף שהוא תפארת אות
ברית קודש. מלכות פה, היינו מלכות של ראש, תורה שבעל פה אנו קוראים אותו.
[6]
ענין המותרי מוחא מבואר בתע"ס חלק י"ג אור-פנימי אות רמב. וזה לשונו שם
בלוח התשובות ס': השערות נבחנים למותרי מוחא, דהיינו שאינם בני מינם, ואין המוח
יכול לסובלם, וע"כ פולט אותם לחוץ ממנו, ע"ג הגלגלתא. וטעם הדבר, כי בעת
יציאת המוחין דא"א בעליון שלו שהוא עתיק, על המסך דבחי"ג, יצאו בשלמות
כמו קומת ע"ב דא"ק, דהיינו בלי שום לבוש על הג"ר של ם' דצל"ם.
אלא בעת ירידת המוחין במקומם בא"א, אז נתלבשו בתיקוני מל"צ שבנה"י
דעתיק, שג"ר דמוחין נתקנו בם', ואינם מקבלים אלא חסדים בלבד, בסוד כי
חפץ חסד הוא. ואז נסתלקו ממנו ג"ר דע"ב בבחינת מקיף חוזר. ולבושיהם
דג"ר דע"ב, שהם בחינת ע"ס דאו"ח המלבישים לאו"י
דג"ר אלו, שאין דרכם להסתלק כנודע, הנה הם נשארו תוך הראש במקומם, ונבחנים
ע"כ שם לבחי' מותרי מוחא. כי הכלים של המוחין הם בבחינת כיסוי דתיקוני
מל"צ. וכמו שדוחים המוחין דע"ב הגלוי כן הם דוחים את לבושיהם לחוץ, כי
הם אינם סובלים את כח הגילוי שבהם, שהוא להיפך מטבעם.