תוכן

חשוב לבאר ענין הטעמים נקודות תגין ואותיות שבתורה בכלל. כי זאת התורה המסורה בידינו על כל אותיותיה, ואפילו התגים שעל האותיות, מן בראשית עד הסוף, אמרו חז"ל (זהר אדרא רבא אות ק'; דברים רבה ג, יב) שהראה הקב"ה למשה רבינו, כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, וממנה העתיק משה על גבי קלף של עור, ובשעה שהעתיק מן הכתב אשר ראה בעיניו, היה גם שומע באזניו מפיו של הקב"ה את כל אותם הדברים שהעתיק, וידע את הקרי של דברי התורה מן השמיעה, ואת הכתיב מן ראיית הכתב, חוץ מן שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה מן "וימת משה עבד ה'" (דברים לד, ה) עד "לעיני כל ישראל" (שם יב), על זה יש מחלוקת, ר' יהודה אומר שיהושע כתבם, ור' שמעון אומר שמשה כתבם בדמעות (בבא בתרא טו, א).

ועל ספר התורה הזה שהעתיק משה רבינו, כתוב בפרשת וילך (דברים לא, כה-כו) "ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לאמור, לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד".

ועוד העתיק משה וכתב שנים עשר ספרי תורה, ונתן לכל שבט ספר תורה אחד, ולימדם בעל פה כל מה שלמד הוא מפי הגבורה, את הכללים והפרטים הדקדוקים והרמזים, ושאר כל הענינים הצפונים בכל דברי התורה הזאת, באותיותיה ובצרופיהם, בתיבותיה ובחיבוריהן, בפסוקיה, ובחילופי פרשיותיה וספריה, הכל לימדם והבינם בעל פה בשעה שמסר בידם את ספרי התורה שבכתב. וכן הנקודות והטעמים ניתנו לו אז, לידע בהם פירושי הכתובים ועניניהם.

ואילו משה היה מנקד בתורתו מיד, ומסמן בהם את טעמי הנגינה, היו הכתובים מתבארים יותר, אלא שלא הורשה לעשות כן, כדי שיהיו דברי תורה ככתבם, כוללים יותר פירושים, שכן הניקוד והניגון מצמצמים הפירוש, והיות שיש שבעים פנים לתורה והם סופגים פירוש שאינו לפי הנקוד שבקבלה, ולכן נשארו הנקוד והפסוק וטעמי הנגינה, בכלל של תורה שעל פה בלבד, ולא ניתנו להכתב.

ואביא דוגמא לפירוש הניקוד, כגון: "לא תבשל גדי בַּחֲלֵב אמו" (שמות כג, יט) אם ננקד מלת בחלב בשוא תחת הב' וצירי תחת הח' וסגול תחת הל', הרי זה בְּחֵלֶב אמו, שהוא פרוש אחר לגמרי. וכן: "תמחה את זֵכֵר עמלק" (דברים כה, יט) עם נקוד קמץ אפשר לקרוא זָכָר עמלק.

וכן טעמי הנגינה מפרשים המילים, ולפעמים אפשר להפך משפט של מילים על ידי הניגון מן הקצה אל הקצה. למשל: אחד האומר לחברו "ספר חשוב אתן לך", אם אומר לו בניגון של ניחותא, הפירוש הוא שנותן לו את הספר. אבל אם אומר לו אותן מילים בניגון של תמיהא, המשמעות היא שלא רוצה לתת לו את הספר (עי' זהר בראשית א' אות י"ד ד"ה ופנימיות[1]).

בירושלמי (מגילה ד, ה) ובגמרא נדרים (לז, ב) כתוב על הפסוק בנחמיה (ח, ח) "ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא", 'ויבינו במקרא' - זה פיסוק הטעמים, שהם יסוד לבאורי המקראות בדרך הפשט.