תוכן

ט) סוד היבום: וכמו שביארנו תחלה, כי בביאה ראשונה עושה אותה כלי, ומניח בה חד רוחא, וממנו יובן סוד מצות היבום. והוא, כי הנה אחיו שמת, הניח באשתו חד רוחא, ובביאת אחיו החי, המייבם את אשתו, שהוא קרובו, קודם שיבא בה גם רוח האח הזה החי שהוא היבם, מקדים נשמת האח המת, ומתחבר עם רוחו שהיה בתוך אשתו. וזה נעשה בשלשה הכנות: האחת היא רוח האח המת, שהשאיר באשתו. הב’, ע"י היבם הזה, וביאתו. הג’, ע"י כוונת היבם, שמתכוין ביאתו ביבמתו, להביא שם נשמתו של אחיו המת. וזש"ה, אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וירצה: אם היבם הזה, ישים לבו וכוונתו אליו, רוצה לומר: אל אחיו המת. יגרום עי"כ, כי רוחו של המת, שהיה בגו אתתיה, וגם נשמתו של המת, שהלכה לה לאותו עולם שתיהם יאסוף יחד, וישתתפו, ויהיו תוך האשה היבמה הזאת, ותתעבר, ותלד אותם, ויחזור המת בגלגול בעוה"ז, ויתוקן.
(א"ש: רציתי לכתוב כאן, סוד היבום והחליצה, האמנם אמרתי אני אל לבי, כי יותר טוב לכתבם בשער המצות במקומם, בפרשת כי תצא, בפסוק כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו', ומצאת שם כי תדרשנו.)