תוכן

ב"ה ו' בהעלותך, י"ח סיון, אפר"ת
כתיב: "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'". זה שאמרו חז"ל (ברכות ח' ע"א): "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דאילו בירא שמים כתיב אשריך בעולם הזה, וגבי נהנה מיגיעו כתיב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".
פירש: הנה זה ידוע שבחי' "חכמה" נקראת "קודש", בשביל שהיא מקדשת את האדם, ומכינה אותו לבורא ית' לשכון בו. ובעת שאדם נותן "בינה" שלו לה', ומחבר את האהל "החכמה" להיות אחד, עד שנעשה "אין" ממש, אז נתפשט בדעת האדם, ונמשך מן הבורא ב"ה בשכלו להבין "בבינה" היטב. עד שבהסתכלותו על הדבר שכל, רואה "התפארת" של הבורא ב"ה.
וגם מעצם "התפארת" שרואה בהסתכלותו, נמשך תענוג גדול, שנהנה מזה הדבר שכל בכל אבריו ממש. והוא נקרא "יסוד" המשפיע שפע. ובקבלה שמקבל זה השפע, הוא ממליך הבורא ב"ה בכל העולמות, ומגלה כבוד שמים, וזה בחי' "המלכות".
והם נמשכים ובאים זה מזה ביושר ממש, מראש עד סוף, בדרך הילוכו בפנימיותו. אמנם מתפשטים ממנו בחי' "ידים ורגלים", היינו, "ידים" נקראים "כלי אחיזה", כמו בעת שאדם עושה מלאכה ורוצה ליתן תפארתו והדרו של מלאכה זו, צריך לאחוז בידים שלו לצמצם הדבר. כי בעת שרוצה לעשות מנורה של זהב, ועוסק בו להוציא מכח אל הפועל, מקודם נוטל כל החתיכה של זהב, ומכה בקורנס על כל צדדיו היטב, להתפשט כולה ולעשות דק, ואח"כ הוא עוסק בו בידים שלו בבחי' הצימצום, היינו לעשות ציציה ופרחיה, והם נותנים כל הדרו. ואם לא נמצא בו כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים, אין ניכר בו הדרו ותפארתו, ונמצא מזה שכל עיקר הדרו נגמר בצמצומו של הדבר, ולא בהתפשטות של הזהב.
וכן הכא, שבעת שמגיע לו דבר שכל, בא לו בהתפשטות היותר חזק והוא "חסד", היינו, שמקבל ביד האחד כל הדבר בלא צימצום. שכן "חסד" נוטריקון "חס דלות", היינו שמחמת הדלות שלו שהיתה מקודם, שלא הבין כלום, ועתה רואה התפשטות הדעת שמגיעה אצלו, חשוב וחביב לו השכל מאד, עד שמקבל כל דבר ודבר, כל החפץ שמלבו. וממילא נמצא שהוא "חס" על בחי' "דלות" שלו, ומקבל בחשק ובאהבה כל הדבר, אע"פ שאינו מבין היטב ליתן תפארתו והדרו, מ"מ מחמת השמחה שלו ששמח בשכל זה הוא מקבלו כולו.
ולכן צריך לקבל ביד שכנגדו שהוא בחי' "הגבורה". היינו, שמצמצם אותו השכל להעמידו על בוריו ולהבין היטב, וזו בחי' "מחקק", שחוקק בתוכו כפתורים ופרחים ליתן הדרו. ואחר החקיקה רואים "תפארת" של הדבר שעושה, ומלאכתו נאה והדר יפה.
ונמצא שמחמת שרוצה להעמיד הדבר ליתן תפארתו, צריך לבחי' "ידים" "המצמצם", וממילא נמצא שמכח "התפארת" באים "הידים".
אמנם בחי' "רגלים" שהם "כָּפָּיִם", באים מבחי' "היסוד" שהוא התענוג. ויש בם ד' בחינות: ב' בחינות נמשכות מן בחי' "פועל הפעולה" ונקראות "עבודה", וב' בחינות נמשכות מן בחי' "הנפעל", ונקראות "שכר" מצוה מצוה.
פירש – שעיקר "עבודה" היא להעמידם שתי "רגלים" נכון זה כנגד זה, ולהכריע משני הצדדין בשוה, כדי שיכול לקבל השפע מן יסוד המשפיע. כי כמו שאדם צריך להעמיד רגליו בשוה כדי שיכול להלך, ומיד שמעמיד רגל האחד על הארץ, בזה הרגע ממש רגל האחרת נצבת בשוה, ואם יש לו עיכוב אף על רגע בהעמדת רגל השני נופל מיד על הארץ, ויכול לשבר מפרקתו. ונמצא שזה כל עיונו בהליכה תמיד – להביט על רגליו שנמצא מכריעים בשוה. ובזה הולך ישר ואינו נופל. וכן עיקר "עבודה" של אדם, בזה "הכפים" להכריע בהם. שנמצא בשוה "מלכות" כנגד "היסוד", ולגלות כבוד שמים. "ופעולה" שניה שימצאו נקיים וטהורים תמיד, כי בזה שלא ימצא נקי, ממילא לא יהיה ההכרע בשוה ממש, כי הפסול שנדבק בכף האחד הוא המכריע לצד שלו.
ובחי' ב' שהוא "שכר מצוה מצוה", והוא מבחי' "הנפעל", היינו בחי' "עצם העמדתו" עתה ישר לקבל את השפע ונהנה ממנו. בחי' "הקבלה" שנהנה מדביקותו זה שהוא "השכר", שרואה רצון הבורא ב"ה נגמר ונעשה. והם נפעלים מן הפעולה שפועל.
ולכן נקרא "כפים", כמו בעת שרוצה לאכול, צריך לעשות ולחקוק עץ או מתכת, כחצי עיגול, כדי להוציא המאכל מן הקערה ולהמציא לפיו. וגם בו אנו רואים ד' בחי' אלו: שני בחי' "בעבודה" וב' "בשכרו".
היינו, שמקודם צריך לעשות לחקוק בו בכלי שיוכל לשאוב מן הקערה, והוא עשיית הכלי, שבזה יכול לכוף המאכל, להוציא אותו ולהמציא לפיו. וגם צריך לעיין תמיד בנקיון הכלי, כדי שלא ימצא בו פסולת, ולא יעלה בו חלודה, ויוכל לאכול בו תמיד. וזה הב' בחי' הוא "בעבודה".
ועתה שנגמר הכלי בכל עשיתו, יש ב' בחי' "בשכרו". היינו שעתה יכול להמציא המאכל לפיו, ונהנה בזה מ"המצאה והושטה", ובחי' ב' הוא דביקות הנאכל במאכל, בעת שיורד לתוך מעיו. ורואה שרצונו נעשה ונגמר כמו שרצה.
וכן הכא, כי הבחי' "יסוד" תמיד "משפיע" השפע. והוא מתמצא מן "נקודת הפנימיות האמת", ובא התענוג בכל אבריו. אמנם הבחי' "מלכות" הוא "הכלי קבלה" לקבל השפע מן "היסוד", וכל "חסרון ההסתרה" נמצא בה. ולכן כל עיקר עבודה להעמידה ביושר כנגד "היסוד", ושהיא תתמלא מן השפע ויתגלה כבוד שמים. ולכן בעת שעוסק בבחי' "נצח והוד", בם מכריע את "היסוד" להשפיע ישר, וגם מנקה את הכלי שימצא נקי וטהור, כדי לקבל כל השפע ולא לנפול מכל דבר ארצה. כי מיד שמעמיד "רגל הנצחון" לנצח את יצרו, מיד ברגע זאת מעמיד רגל השני והוא בחי' "ההוד" שנותן הודאה לה'. ומזה "שני הרגלים" נעשה בחי' "כפים", היינו שכופה הבחי' "יסוד" להשפיע ישר כנגדו לבחי' "הכלי מלכות" שמקבל השפע. וזה נקרא בחי' "מכריע", שמכריע לשניהם להיות עומדים בשוה ממש. וגם נמצא בבחי' "ההכרע" הזאת, בחי' "הנקיון". היינו שמנקה הכלי היטב מכל פסול, כדי לקבל השפע.
ואז נמצא בו שתי בחינות "בשכר", היינו, שיש בכלי הזאת המקבל שתי בחינות "הנאה": בחי' א' היא "עצם העמדתו", היינו הסתכלות הכלי בעצמותו, שרואה בחי' "נקיון" שבה, ועתה עמדה הכן לקראת "היסוד" לקבל ממנו, ובזה עצמו "נהנה" שרואה ושומר שעתה ראוי הוא להריק השפע אל תוכה. ואחר כך הוא בחי' ב' – שרואה ונהנה מרצון הבורא ב"ה שנגמר ונעשה בהריקו השפע מכלי לכלי, ובזה הוא מגלה כבוד שמים, ונתמלאה בחי' מלכות, מן החסרון שקדם, ונמצא דבוק ברצון הבורא ב"ה.
אמנם מיד יש עבודה "בכפים" אלו, לנקות אחר האכילה את הכלי, כדי שלא יעלה חלודה מן המאכל הקודם, ושיהיה ראוי לקבל שפע אחר כך. כי שפע הקודם גם כן מן עבודת "הכפים" נמשך ובא אל הכלי, והם עצמם המליאו והמציאו אל הכלי, השפע לירד בתוכה. ומהם עצמם נמשך בחי' "הנאה ושעשועים" דביקות הנברא בבורא ב"ה, ולכן צריך מיד לעבוד "בכפים" האלו, לנקות אותם היטב. שלא תהיה שום נגיעה אל עצמו כלום, כי אם למלאות בחי' "החסרון" שיש "במלכות" ולגלות כבוד שמים בה, והבן, כי בזה עצמו הוא בחי' "הנאה" להעמידו ישר.