ד' הבחינות שברצון הם יסוד כל החכמה, והוא סוד שם
הוי"ה הכולל הכל, כי י' רומזת לבחינה א' אשר היא חכמה, ה' ראשונה רומזת
לבחינה ב' שהיא בינה, ו' רומזת לבחינה ג' שהיא זעיר אנפין, ה' אחרונה שבשם רומזת
לבחינה ד' שהיא מלכות. הרי לך שד' בחינות אלו הן כוללות השם הוי"ה וכל עשר
הספירות.
ואתה צריך לדעת, כי כל בחינה היא מדרגה בפני עצמה, וממש כמו
עולם אחר. המשל בזה הוא, שמה שיש בעולם הזה שאתה נמצא בו הנך יכול להשיג, ומה שיש
בעולם אחר אינך משיג כלום, שעל זה נקרא 'עולם' מלשון 'העלמה'. וד' בחינות אלו
מתחלקות גם לד' עולמות, כי י' היא אצילות, והיא בחינה א' שברצון. וה' ראשונה היא
עולם הבריאה בחינה ב' שברצון. ו' היא בחינה ג' שברצון, והיא רומזת לעולם היצירה.
וה' תחתונה שהיא בחינה ד' שברצון, היינו מלכות, היא רומזת לעולם העשיה.
כלל הוא שכל שינוי צורה במשהו נחשב לדבר חדש אל הבחינה
הקודמת. ואתה צריך לצייר לך את ד' הבחינות שברצון לקבל כמו ד' אנשים, שכל אחד מהם
יש לו רצון מיוחד מאחת הבחינות האלו. למשל, אחד יש לו רצון לקבל שכלול בו מחמת
שהוא נברא, והבורא ברצונו להשפיע אליו, וממילא רוצה הוא לקבל, ושפעו וחיותו הם
גדולים לא פחות ולא יותר ממה שבוראו רצה שיקבל, אבל מעצם הנברא אין שום גילוי של
קבלה, רק טבוע וכלול בו רצון לקבל מחמת שהוא נברא ואין לו מעצמו כלום, וכך ברא
אותו הבורא, ואיש זה נקרא בחינה א'.
כן יש עומד על ידו איש שני שגם הוא נברא עם רצון לקבל, אבל
אצל האיש הזה התעורר להיות גם כן משפיע זה נקרא בחינה ב'. על ידו עומד אדם שלישי
שאין בו רצון לקבל רק מקבל הארה של חיות לקיומו וכל טבעו ורצונו הוא רק להשפיע. על
ידו עומד אדם אחר רביעי שאין בו רק הארה של חיות לקיומו, אבל רצונו הוא חזק
ומשתוקק לקבל את אור החיה אשר יש לאדם הראשון הנקרא בחינה א'.
עם ציור כזה, לא יוקשה אם בחינה ד' רצתה לקשט את עצמה, הרי
היא בצורה שוה כבחינה ב'[1]. תשובה: נכון מאד.
אבל מחמת זה לא מתבטלת תכונתה עצמה שהיא תמיד מעצם אצילותה בחינה של קבלה בגדלות
הרצון, כמו אדם שהוא קמצן מלידתו ואין בו שום ניצוצים של להשפיע לאחרים, והתעורר
פעם ויצא מגדרו וכן השפיע, זה נקרא תקון לשעתו ונקרא עליה, שעלה למעלה ממדרגתו אבל
לא מתבטל בזה מבחינתו עצמו.
ומה ששאלת: אור החכמה איפה הוא נמצא? התשובה היא, בהתפשטות
שנקראת בחינה א' - ולא בבחינה ב' שנקראת בינה החפצה בחסדים ודוחה חכמה. וכל שינוי
צורה הוא עולם אחר לגמרי, שבחינה א' נקרא עולם אצילות, ובחינה ב' בריאה, וכל שכן
בבחינה ד' שהיא אחר שבחינה ג' יצאה באור חסדים ובהארת חכמה שעל שם זה נקרא זעיר
אנפין, מאין יש שם אור החכמה.
וכל ההשתלשלות של ד' הבחינות[2], היא ללמד אותנו איך נעשה ונולד ההשתוקקות
לאור החכמה, שזה אפשר רק בעת שהאור איננו, אז אפשר להשתוקק אחריו, וזהו בחינה הד'.
ובזה שכתבת "שמשום שאחר שבחינה ג' היה לו רצון להשפיע
וממילא התעורר רצון לקבל", זו טעות. איזה המשך יש שאחר שיש רצון להשפיע שהוא
שורש כל התיקונים להיות משפיע, שיתעורר אחר כך רצון לקבל? הלא הקבלה לעצמו היא
שורש של כל החטאים, ואיזה המשך יש לה עם הרצון להשפיע, הלא מצוה גוררת מצוה ולא
ההפך ח"ו?
אלא הפירוש הוא: שאחר שנתגלה בחינה ג' שהיא אור החסדים
בהארת חכמה, שהוא סוד אור החיה, כי בלי חיות אי אפשר לאור החסדים להתקיים, דוגמת
הקב חרובין של רבי חנינא בן דוסא מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ב), אז נהיה
המקום להתעוררות להשתוקק לאור החכמה בשלימות, כי אין תאבון אלא לפני האכילה, או
בעת שאין לו איזה דבר שהוא חיוני, אז אפשר שתתגלה ההשתוקקות שהוא הכלי הגמור.
דוק בדברים, כי הם עומדים ברומה של עולם החכמה, ואם לא
תבין, תבקש בלב נשבר למי שהחכמה שלו ואז תזכה לחכמה (עיין מס' נדה
ע, ב).
[1]
רצונו לענות בזה על שאלה: הלא ספירת הבינה שהיא בחינה ב', רצונה הוא להשפיע. ואם
כן מה חידשה ספירת המלכות שהיא בחינה ד', בעת שצמצמה עצמה מתוך רצון להתקשט
ולהידמות למאציל שהוא משפיע.
[2]
כוונתו לענות על קושיה, בכדי שתתקיים מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, די היה בבריאת
רצון לקבל כבבחינה הד', ולמה היה צורך בכל הד' בחינות. ומבואר בהרחבה בחלק א' פרק
א' אור פנימי נ' , ובעוד מקומות.