תוכן

א) בטחו בה' עדי עד וכו'. צריך לכוין בבטחנות עדי עד, כמ"ש הרשב"י זלה"ה, שנקרא ז"א עד, כמ"ש עד תאות גבעות עולם, שהבינה מתאוה להשפיע תמיד, בסוד ושמים לא זכו בעיניו, כמ"ש בס"ה. וגם הנוקבא מלכות מתאוה להתחבר עמו, ולקבל שפע ממנו בסוד הזיווג. וזהו עד, שהיא בז"א, תאות גבעות עולם. ועיקר הכוונה לכוין באו"א: י"ה, שמתלבש בהם א"א, שבו א"ס ב"ה, שהוא מחבר הכל ונשמה לכל. ועיקר הכוונה, כי לזה אמר כי בי"ה ה', שהוא או"א שנק' י"ה, י' חכמה ה' בינה, ע"י ובאמצעותם צור עולמים, צייר כל העולמות כלם. ואפילו ישסו"ת נחקקים בהם, ומצטיירים בהם באמצעותם י"ה, שהם או"א שנתלבשו המוחין בב' עלמין דאינון ישסו"ת, ואח"כ נתלבשו בזו"ן. נמצא, כשיכוין האדם בז"א לבד, מספיק. כי שם נמצאו א"א ואו"א מלובשים זה בזה תוך זעיר. ולזה ס"ת אין בו טעמים ונקודות, כי הם רומזים לשרש ז"א שבא"א ואבא. כי הטעמים הם בא"א, והנקודות באבא. ואינם מתגלים, רק האותיות שהם בזעיר, והתגין שהם הארת בינה, תגא דרישא. אמנם א"א ואבא, זהו טמיר וגניז תדיר, ולא אתגלייא כלל. וצריך שיכוין הקורא לטעמים ונקודות, להורות שא"א ואבא מלובשים שם, אלא שהם נעלמים, ובקריאתם מתעורר אור א"א תוך אבא, ואבא תוך אימא, ואימא תוך ז"א, עד שמאירים לכל העולמות. ולזה דרז"ל, כל הקורא בלא נעימות וכו'.