תוכן

הנה הרצון לקבל מתבטא במוחא וליבא, ועי"ז שהאדם מתקן את זה שיהי' בעמ"נ להשפיע, אזי הוא יכול לקבל את השפע העליון.
ונבאר עכשיו את בחי' הרל"ק בלבא. הנה הלב נק' בחי' רצון וחשק להנאות. לכן אם האדם יכול לתקן את מעשיו, באופן שיכול לוותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהי' מזה שום תועלת לכבוד שמים, אזי הוא זוכה לקבל תענוגים אמיתיים, משום שלא יהי' עכשיו לתועלת עצמו.
וע"ד הרמז מרומז בפסוק ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ופרש"י שראה שאין שום דבר טוב יצא מחלציו. היינו שראה שמהמצרי הזה, היינו ממעשה הזה, לא תהי' שום תועלת.
ויך את המצרי, עם זה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו. וזה נק' שהמית את מעשה ומחשבה של המצרי הזה, הנכלל בבחינתו בלבו. וכמ"כ הנאת השכל היא רק בזה שעושה מה שהוא מבין מה שהוא עושה. ובשיעור שעושה דברים שהם נגד שכלו, שהשכל מחייב אותו אחרת, היינו היסורים שלו נמדדים לפי שיעור ההתנגדות לשכלו.
ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אז כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את הכל רק עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל. אז הוא יכול לזכות לבחי' אור האמונה, שיכול לוותר, שאין כוונתו לעצמו, והוכחה לזה שרואים שעושה הכל אפי' שהם כנגד השכל. ממילא הוא מוכשר לקבל את אור האמונה, ויכול להיות בטוח שכוונתו להשפיע.
משא"כ כשאינו יכול לעבוד בבחי' אמונה, אלא רק מה שהשכל מחייב, היינו לפי הרצל"ק, ממילא שנשאר בתוך הצמצום. לכן צריכים ב' עבודות, היינו מוחא וליבא.