תוכן

כי תשא תשל"ט

א) זה ידוע שיש בחי' כלל ובחי' פרט. הכלל ישראל נק' בחי' דומם. וזה בחי' בהמה, שהיא בחי' נפש, מלשון נפישה, שיש לה רק תנועה כללית, לכל מין ומין יש בחי' מיוחדת לכולם.
משא"כ בחי' צומח יש לו תנועה פרטית. וזה נק' בחי' אדם, כי אדם הוא עץ השדה. שעל צומח יש תמיד חידוש, שמתגדל והולך. משא"כ להדומם לא ניכר איך שהדומם מתגדל, שזה נק' תנועה כללית, שבאופן כללי יש בחי' צמיחה להדומם. לכן אצל הכלל הם תמיד באופן כללי בסדר. משא"כ בבחי' הפרט, אלו ששייכים לבחי' אדם עץ השדה, צריך תמיד להיות בחי' חידוש, היינו צמיחה. שכל פעם מתגדל והולך, מטעם שכן דרך התגלות השפע העליון, בבחי' אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות סב.). לכן אין בחי' חידוש אור שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה, כי באופן כזה מתפשט השפע בזה אחר זה.
לכן כשאדם מחדש תמיד את עבודתו, הוא תמיד בבחי' הולך. ואם הוא נשאר על מדרגתו, אז מורידין אותו מלמעלה, ואז הוא נעשה יורד. וזה בכדי שיהיה לו צורך לעלות עוד פעם, למדרגה חדשה, מטעם שכל פעם שעולה בחזרה, אין הפירוש שהוא עולה למדרגתו הקודמת, אלא תמיד הוא מצב חדש.
נמצא לפי"ז או שהוא הולך למעלה או שיורד למטה, אבל עומד לא שייך לבחי' אדם. משא"כ באנשים שהם שייכים לבחי' דומם דקדושה, הם כן בחי' עומדים, היינו שלא צריכים ליפול ממדרגתם. אלא שהם בבחי' הדומם, שיש לו רק תנועה כללית ולא פרטית, כמו הצומח.