תוכן

זוהר וישב ד' קפ"ה ע"א בסופו: רבי יצחק אמר, אי נחשין ועקרבין הוו ביה אמאי כתיב בראובן, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. וכי לא חייש ראובן להאי, דהא אינון נחשין ועקרבין ינזקון ליה וכו'. אלא חמא ראובן דנזקא אשתכח בידייהו דאחוי, בגין דידע כמה שנאין ליה, וכו'. בגין, דהכא אתר דנחשים ועקרבים, אי איהו צדיקא קב"ה ירחיש ליה ניסא, ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לב"נ וישתזיב מנייהו אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי, זעירין אינון דיכלין לאשתזבא, עד כאן לשונו.
ויש להבין למה בידוי דשנאוי אין הקב"ה עושה לו נס. ויש לבאר: דבענין הצלה יש ב' אופנים:
א) דשכיחא היזקא,
ב) דאינה שכיחא היזקא. וענין החיות שהן מזיקות, הוא מטעם תיאבון לאכילה, ולא מטעם להכעיס. ובודאי יש להבחין גם בין המזיקים, שעושים את הדבר מחמת טבעם, היינו שבטבע הוא, שחיות הם מזיקים לאדם, היינו שיש להם רצון כללי לכל מיני בעל חי, שהם טורפים.
מה שאין כן בהשונא יש לו כל הכח והמרץ. ורק בן אדם הזה, שרק אותו השונא רצה להזיק. נמצא שכל הכעס שיש בו מתפשט על האדם הזה. לכן נקרא זה שכיחא היזקא. וכאן אין סומכין על הנס. מה שאין כן בנחשים ועקרבים, שאין להם שום ענין במיוחד לאדם זה, אין זה נקרא כל כך שכיחא היזקא, ויכול להיות לו נס.
יש הפרש באם המרץ, שיש לאדם על הרבה דברים, שאז נמצא על חלק מהדברים, יש לו רק חלק מהמרץ במקום שכל המרץ הוא לחלק א'.
אופן ב': בעלי חיים שאינם בעלי בחירה, אלא לפי מה שהטבע מחייב אותם, כן הם נוהגים. נמצא שהם סמוכים על בעל הטבע, היינו שהם הולכים ומתנהגים לפי מה שהקב"ה הטביע בהם. וכיון שהם בידו של הקב"ה, אזי הקב"ה יכול לפעול בם כרצונו, היינו לתת להם עכשיו טבע שלא לטרוף.
מה שאין כן, שאדם הוא בעל בחירה, היינו שהקב"ה נתן ביד האדם להרגיש, שיש בידו לעשות ולפעול, ולא תלוי בבעל הטבע. לכן אין שייך לומר, שהקב"ה יתן בלב השונא בחינת רחמנות, משום שהאדם הוא הפועל. נמצא, אם הקב"ה עושה לו נס, נמצא בזה שלוקח מהשונא את הבחירה. מה שאין כן בבעל חי, שאין להם בחירה, אלא כפי שהטביע בהם הקב"ה, היינו שהקב"ה הוא הפועל, לכן הוא יכול עכשיו לשנות את הטבע שלהם.