תוכן

ויאמר אלקים, תדשא הארץ וכו', עץ פרי עושה פרי למינו. ופרש"י עץ פרי, שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וכו', ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו, נפקדה גם היא על עוונה.
ולאדם אמר וכו', "ארורה האדמה בעבוריך בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת עשב השדה".
אריב"ל (פסחים קי"ח ע"א): בשעה שאמר הקב"ה לאדם, וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו בזיעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו.
א) איך אפשר שהארץ תעבור על רצון ה'? וכי בעלת בחירה היא?
ב) מדוע לא נפקדה תיכף על עונה, אלא המתין עם הקללה, עד לאחר חטא עץ הדעת?
ג) מדוע אמר, שהוא וחמורי נאכל באבוס אחד? וכי יפה לומר להקב"ה, שהוא רוצה במאכלים יותר טובים, הלא חז"ל אמרו, לפיכך נברא אדם אחרי בריאת כל בעלי חי, שאם ירצה להתגאות, אומרים לו, יתוש קדמך. ויש לשאול על דרך המוסר, היינו מה זה שבא המוסר ללמדנו בחיי היום יום?
הנה העץ המוליד הפרי: הנה אנו רואים, שמחשבה מולידה מעשה, והמחשבה צריכה להיות כמו המעשה, כי המעשה שהאדם עושה בסדר, שאין מה להוסיף עליו, אפילו שיהיה צדיק הדור, גם כן לא יניח תפילין על יד ימינו. אלא במחשבה יש הפרש בין אחד לשני.
וברצון ה' הוא, שיהא טעם העץ כמו טעם הפרי, שהמחשבה יהיה בשלמות כמו המעשה. והאדם עץ השדה, לכן נתן רמז בארץ, כדי לדעת באיזו צורה יתנהג האדם. לכן הארץ הראה שלא יהיה המחשבה כהמעשה, היינו שיהיה שלא לשמה.
לכן בא אחר כך אדם הראשון וחטא, היינו שלא לשמה. ועל זה בא עונש. ואותו העונש צריך גם כן להיות בארץ, כדי שהאדם יראה שנרמז העונש. לכן דוקא אחר החטא, כשנתקלל אדם, נפקדה הארץ.
לכן הארץ אינה בעלת בחירה, אלא כך היה רצון ה', שתסמל את הצורה של אדם, וכמו כן שתסמל את העונש. וכותב הרמב"ן, שהכל בצורת יחיד. לכן הקללה גם כן לתיקון.
וענין קוץ ודרדר, היינו שלא ראוי להנות, שטעם עשית המצות שלא לשמה, יש להם טעם קוץ ודרדר, אלא כל הטעם יהיה בגשמיות, כמו החמור. בזיעת אפיך תאכל לחם, היינו על ידי תשובה.