תוכן

מוצש"ק בשלח תשל"ב
זהר (אות שסז): אמר רבי חייא, תהוונא על האי קרא דכתיב, כי שומע אל אביונים ה'. וכי אל אביונים שומע ולא לאחרא. א"ר שמעון, בגין דאינון קריבין יתיר למלכא, דכתיב, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה וכו'. תו א"ר שמעון, תא חזי, כל אינון בני עלמא, אתחזיין קמי קוב"ה, בגופא ונפשא, ומסכנא לא אתחזי אלא בנפשא בלחודוי, וקב"ה קריב לנפשא יתיר מגופא. ומפרש הסולם וז"ל: ועני אינו נראה לפני הקב"ה אלא בנפש לבד, כי גופו שבור, והקב"ה קרוב לנפש יותר מלגוף.
להבין את הנ"ל, צריך לדעת מה זה עני. זה ידוע, כי מדרך העולם הוא שהאדם מסוגל לעשות מעשים, בתנאי שיביאו לו שני דברים: א) דעת, היינו שיבין עם השכל שלו את העבודה שהוא עושה, ז"א לראות את התועלת מהמעשה הזה. משא"כ אם הוא צריך לעשות מעשה שהשכל שלו מחייב לו את ההפך ממה שמצווין לו לעשות, קשה לו לעשות את העשיה. ב) תענוג. האדם יכול לעשות מעשים שיביאו לו תענוג, משא"כ אם הוא עושה מעשה ואינו נהנה מהמעשה, קשה לו לעשות.
לכן כשיש במעשה שהוא עושה את ב' התנאים, היינו שכל ותענוג - המעשה הזה נק' מצב של עשירות, משום שהמעשה הזה משפיע לו שכל ותענוג, שיותר מזה אין בעולם שום מציאות שהנבראים ישתוקקו לה. ואם יש בדבר רק תנאי אחד, היינו, שהמעשה לא משפיע לו שכל, ז"א שהשכל לא מחייב לו לעשות את העשיה, אבל עכ"פ תענוג יש לו מהמעשה, עוד לא נורא, הוא מתגבר על השכל ועושה את המעשה, משום שהמעשה עוד לא נקרא עני, משום שיש לו מה לתת, היינו שהמעשה נותן לו תענוג. ולפעמים המעשה אינו משפיע לו תענוג, אלא עכ"פ הוא משפיע לו שכל, שהשכל מחייב לו את המעשה, אז כבר הוא צריך להתגברות יתירה, להיות נמשך אחר השכל ולא להיות זקוק לתענוג. אבל בזמן שהמעשה אין לו לתת לו לא שכל ולא תענוג, היינו, למעלה מהדעת ולמעלה מהתענוג - זה נק' עני ואביון, שאין למעשה לתת לו שום תמורה.
הנה יש לאדם גוף ונפש; הגוף נק' כלי של הרצל"ק תענוג ושכל, והנפש נקרא כח ההשפעה שיש באדם (והאדם יש לו גוף ונפש(. לכן כשאדם מתפלל לה' ומצפה שהקב"ה ישפיע לו שפע, אבל המצב שבו הוא נמצא, יש לו גוף בריא, ז"א שהגוף עוד יכול למצוא בעבודתו בחי' שכל ותענוג, או לכל הפחות אחד משניהם - עוד לא נקרא עני ואביון, משום שהגוף יקבל תמורה עבור עבודתו.
אבל בזמן שהאדם רוצה ללכת ע"ד האמת, היינו למעלה מהדעת, וגם עמ"נ להשפיע, אז אין לגוף מה שיקבל, ואז נקרא הגוף שבור. א"כ מהו מתפלל אז? - שה' יעזור לו ללכת עם הנפש, היינו עם הרצון להשפיע. והגוף מפריע לו, משום שהוא רואה שאין לו שום תמורה מהדרך הזו שהאדם רוצה ללכת ע"ד האמת. והקב"ה שהוא המשפיע, הוא קרוב אל הנפש, היינו, שיש השתוות עם הנפש, משום שהנפש רוצה ללכת בדרך השפעה, וזו היא כל תפילתו - לכן הקב"ה שומע את תפילתו. וז"פ: כי שומע אל אביונים ה'. משא"כ כהשאדם עשיר; או שהמעשה משפיע לו תענוג ושכל, או לכל הפחות אחד משניהם - נמצא שכל תפילתו היא רק עבור הגוף, היינו להרצל"ק. לכן לא כתוב: 'כי שומע אל העשירים', אלא רק 'לאביונים' - כי רק עם אביונים הוא קרוב. שענין 'קרוב' הוא השתוות הצורה.