תוכן

תשמ"ו מאמר יג
הזה"ק שואל בא אל פרעה הלא לך אל פרעה היה צריך לומר וכו', כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שכתוב אני ה', שדרשו אני ולא שליח, עכ"ל, (בתחילת פרשת בא).
וההבדל בין בא ללך הוא, שבא משמע, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחבירו בא.
ויש להבין ענין זה, כי הזה"ק אומר, בשביל מה היה צריך הקב"ה לילך עם משה, כי משה לבדו לא היה יכול לבדו לעשות עמו מלחמה, אלא הקב"ה בעצמו ולא אחר, אם כן בשביל מה היה צריך למשה, שילך עם הקב"ה, הלא הכתוב אומר אני ולא שליח, אם כן איזה תועלת מביא זה שהקב"ה הלך אל פרעה, הנקרא תנים, עם משה, הלא הוא יכול ללכת לפרעה בלי משה.
ויש עוד להבין מה שארז"ל (קדושין ל' ע"ב) וז"ל, אמר ריש לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו, עכ"ל.
וגם כאן מתעוררת השאלה, אם האדם בעצמו אינו יכול להתגבר, אלא הקב"ה צריך לעזור, הכפילות הזו למה לי, היינו, או שהקב"ה יתן כח באדם להתגבר עליו בלבדו, או שהקב"ה יעשה את הכל, ולמה צריכים כאן כאילו שני כוחות, אחד של האדם ואח"כ כוחו של הקב"ה, וכאילו שרק על ידי שניהם יכולים להתגבר על הרע, וכח אחד לא מספיק.
הנה ידוע, כי שלימות האדם הוא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה, זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקרא להטיב לנבראיו, היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם, ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאים להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריך לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד יהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר ברוך שאמר והיה העולם, זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שנברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.
אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת, והאדם צריך לומר ברוך שאמר והיה העולם, אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.
אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא [פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע,] (עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).
ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחיל המחלוקת והמלחמות, היות שזהוא נגד הטבע שלנו, ובשביל זה ניתן לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שארז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין (קדושין ל').
וכמו"כ ניתן לנו מצות ואהבת לרעך כמוך, ורבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה (ב"ר פכ"ד), כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.
אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה', זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות.
אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים, כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע, והמלך נמצא בקומה ב', ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו הוא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א', וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון, אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים, ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ.
אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד, אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאומרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא, אבל אין ברירה, אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך, אבל הוא לא שם לב לזה, כי זה לא מטרתו, כי מטרתו הוא המלך, ולא למה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו הוא לא הלימוד, אלא מטרתו הוא לראות פני מלך, ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס, אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.
ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו שום רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו, כי זה כל חשקו.
אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש ללמוד בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך, ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמוד כל מה שיש ללמוד בקומה א'.
וכמו"כ באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר ר' עקיבא, שואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר, והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא, כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש להם תכונת אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כרחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה', אז בהכרח אני יושב עמהם, אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי, אבל מה לעשות, אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעוה"ז, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שופלותם, שאני רואה בהם.
נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקרא אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה', ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו, אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו ולהלאה, זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע, ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים, אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.
וזה דומה להמשל, שהיות שלא נותנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א', והכוונה הוא, בכדי שילמוד החוקים, איך להזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך, ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוג שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.
וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך, משא"כ מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו, ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א', אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך, מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.
אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך, פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים.
ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנו האדם ילמוד איך לצאת מאהבת עצמית, ולכנס לדרך של אהבת הזולת.
וכשיגמר את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה', ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם, כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא, משא"כ באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.
אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שנתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע, ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא יעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.
והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר, משא"כ כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכלתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.
אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית, לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית, משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית, והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה, אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו, אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.
אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד, ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בה, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות, וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא ילך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות, וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם, ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה, אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.
הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מאחז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל במה, ואומר בנשמתא קדישא, היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקרא נשמה, הנקרא השגת אלקות, שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.
נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא נשמה, אם כן לשניהם הם צריכים, היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי, וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.
ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו", ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו, הכתוב מתרץ למען שתי אותותי אלה בקרבו, והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו, והתשובה, שהכוונה הוא בכדי שהאדם יצעק אל ה', וע"י זה יהיה לו כלי, ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה, וזהו בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא, שאותתי הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה, וזה הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, וזה באה להאדם דוקא שיש לו כלי, וכלי זו בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו, ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.
ובזה נבין ענין בא אל פרעה היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל, ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו, וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו, ואז אמר הקב"ה הנני עליך פרעה וכו', שאז בא העזרה מהקב"ה, ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק, נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היה בכדי שיהיה מקום לתפלה, והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד, אלא כאן כוונת התפלה הוא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה', כי אין אור בלי כלי, ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו, וזה הוא ענין מה שארז"ל הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו, אלא כנ"ל, היות שרצונו ית' להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מצפה בתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם.
היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'.
ובהאמור נבין מה שאמר הקב"ה ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (וארא), וחז"ל במסכת ברכות (ל"ח ע"א) דרשו על זה וז"ל, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, ורבנן ההוא, הכי קאמר קב"ה לישראל, כד מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, דכתיב כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם וכו', עכ"ל.
משמע מכאן, שלא מספיק מה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, שנשתחררו מהסבל והיסורים שסבלו שם, וכשמדברים בענין עבדות ה', מתעוררת השאלה, וכי לא הספיק, מזה שנעשו עכשיו חרות משעבוד הגלות, שלא יכלו לעבוד את ה' מסיבת שליטת פרעה, וכל מה שבנו לעצמם, איזה עמדה בעבודה, הכל נבלע בארץ, כמו שדרשו רז"ל (סוטה דף י"א) וז"ל, את פיתום ורעמסס, רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשו ראשון מתרוסס, ופרש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל, וחוזרין ובונין, והוא נופל, וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו, עכ"ל.
אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש, והמציאות היה שם, כל מה שהיה בונין היה נופל, שהכוונה היא, שכל מה שהיה בונין לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם, זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיה עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ, וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש, והיה נדמה בעיניהם, כאילו אף פעם לא היו עוסקים בעבודת הקודש, ועוד יותר מזה, אלא כל פעם, שהיו בדעתם, שצריכים ללכת קדומה, אז ראו, שלא זו בלבד, שלא היו מתקדמים, אלא הלכו אחורי, כי תמיד היה מתעורר להם שאלות חדשות בענין מי ומה.
ולפי"ז יש להבין את יציאה הזו ממצרים, היינו שכבר היה להם היכולת לעבוד את ה' בלי מחשבות זרות של המצריים, אם כן הידיעה הזו, שכתוב וידעתם, מה בא להשמיענו, שצריכים לדעת, כי ה' הוא המוציא אותם מארץ מצרים.
ועוד יותר מזה יש לתמוה, כי מתחילים להסתכל בשעבוד מצרים, שהיו עובדים עבודת פרך, ונשתחררו מזה, ומה חסר להם עוד.
ומהו עבודת פרך, הנה חז"ל דרשו (סוטה י"א ע"ב) "את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך", אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך: ר' אלעזר אומר בפה-רך.
ויש להבין את ענין בפרך, מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש, ויש להבחין ב' בחינות, א' המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר, כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.
חלק הב' הוא הכונה, וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה, וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכונות יש מקום לטעות עצמו ולרמאות את עצמו, כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת, משא"כ מה שתלוי בכונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו, נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.
ועתה נוכל לפרש את ענין עבודת פרך, שאמרו, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים וכו'.
כי מלאכת אנשים נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה, ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להלחם עם הרע שלו בבחינת המעשה, לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינה הב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהוא הכוונה, זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.
ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה, אז החליפו את עבודתם ונתנו להם עבודת נשים, שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נותנו להם להבין, וכי מי צריך כוונת אלא, עיקר הוא המעשים, וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ, אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה, ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשום לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיו לשם שמים, כבר לא יהיה לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה, ששם אתה לא תרמה את עצמך, כי אתה רואה מה שאתה עושה, לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה, משא"כ בכוונת אין לך בקורת אמיתית, אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.
וזה נקרא, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, במקום שהיה צריכים לעבוד עבודה ששייך לגברים, הסבירו לעם ישראל, שיותר טוב בשבילם, שיעבוד עבודת נשים, היינו מה ששייך לנשים.
ומלאכת נשים לאנשים פירושו, שאלו אנשים, שאין להם כח התגברות, אלא תשש כוחם כנקבה, היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקרא בבחינת מעשה לבד, וכל עבודת התגברות היה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה.
באו אליהם המצריים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים, היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש, לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר הוא הכוונה, לכן במקום שאתם עוסקים בהתגברות על בחינת המעשה, היינו אתם מתרגלים להתגבר על הגוף שלכם, שילמוד עוד שעה או להתפלל עוד חצי שעה, ואתם רוצים להשתדל לענות ב"ה וב"ש אמן, ושלא לדבר באמצע חזרת הש"ץ, ומי צריך את זה, עיקר הוא הכוונה לשם שמים, שם אתם צריכים לתת כל כח היגיעה שלכם, ולמה לכם לבלות את כוחכם על דברים של מה בכך, הגם שמצד הלכה, מוכרחים לקיים כל אלו הדברים הקטנים, אבל זה לא עבודה בשבילכם, זה מתאים לעבודת נשים, אבל אתם צריכים לעבוד במלאכת של אנשים, וזה שאתם רוצים לעבוד רק במעשה, לא יפה בשבילכם, הלא אתם צריכים ללכת בעיקר על הכוונה, היינו, שכל כח שיש לכם לעשות משהו, תשמשו עם הכוח הזה לכוון שהכל יהיה לשם שמים, אבל אל תחשבו שאנחנו רוצים חס ושלום להפריע לכם מעבודת ה', אלא אנחנו רוצים להיפך, שתעלו במעלות הקודש, ותגיעו לשלימות, הנקרא שכל מעשיו יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.
והיות שהם במדרגת נשים, היינו שעדיין אין להם כח להתגבר, אפילו בבחינת המעשה, שזה נקרא בחינת תשש כוחם כנקבה, ואם המצריים נתנו להבין, שעיקר הוא הכוונה שהוא לשמה, בזה היו המצריים בטוחים, שלא יהיה להם כח ללכת ולהתגבר במלאכת הקודש.
וזה כדברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פרק י') וז"ל, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדהו מאהבה, עכ"ל.
והמצריים הלכו ליעץ להם לאלו בחינת נשים שלא ללכת כדברי הרמב"ם, אלא להיפך, שאעפ"י שהם במדרגת נשים וקטנים, נתנו להם להבין, שיתחילו עבודתם תיכף על הכוונה דלשמה, ובזה היו המצריים בטוחים שישארו ברשותם, מחוץ לקדושה.
נמצא שזה נקרא עבודת פרך, היינו כדפירש ר"ש בר נחמני בפרך בפריכה, ופרש"י, בפריכה: בשבר הגוף ומתנים. והטעם הוא שאם מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, יהיו כמו שהסברנו, היות מלאכת אנשים היה, שהיו צריכים להתגבר וללכת קדימה, ולכוון על הכוונה דלשמה, והם החלישו אותם בעבודה זו, לכן חוץ מזה שהם צריכים לעבוד עבודת התגברות שיכלו לכוון בעמ"נ דלהשפיע היה להם עוד עבודה, בזה שהמצריים נתנו להם להבין שכל עבודה זו הוא עבודה מיותרת, שהעבודה דלהשפיע לא שייך אליהם אלא ליחידי סגולה, וממילא נקרא זה עבודה כפולה, א' עבודה בהתאמצות שיכלו לכוון בעמ"נ להשפיע, ב'. ולהלחם עמהם ולומר שלא נכון, שכן הם יוכלו להגיע לשמה, ולא כמו שהמצרים אומרים שהם צריכים לעבוד מלאכת נשים, וזה היה כל מגמתם של המצרים, שלא יתקרבו לעבודה דלהשפיע.
וכמו כן היה מחליפין מלאכת אנשים לנשים, היינו כנ"ל, שאמרו עבודת נשים כלום לא שוה, כי זה שמקימים תורה ומצ וות רק במעשה, היינו שכל מלחמת היצר שלהם, הוא רק על המעשה, וכדברי הרמב"ם שעבודת נשים צריכה להיות רק בעשית מעשים, ולא ללמד אותם שצריכים לכוון לשמה.
אי לזאת, כשבאו המצריים ואמרו להם, שהם צריכים לעבוד במלאכת אנשים, היינו על כוונות לכוון בעמ"נ להשפיע, היו להם עבודה קשה, א' בענין לשמה בכלל אין הם מסוגלים לעבוד, ב' להתגבר על הגוף ולקיים מצות מעשיות היה קשה להם יותר, מטרם שבאו המחשבות זרות של המצריים, ונתנו להם להבין שמעשה המצוות, בלי כוונה כלום לא שוה, והשפילו את החשיבות של תורה ומצוות של שלא לשמה, נמצא שעכשיו, ע"י המצריים נעשה עבודה של בחינות נשים בבחינת השיפלות. וזה גרם להם עבודת פרך, כנ"ל שהוא בחינת שברוןהגוף ומתנים וכו'.
נמצא לפי הנ"ל, שיש ג' פירושים במלת פרך, ואין שום סתיערה בין פירוש אחד להשני, אלא כל אלו הג' דברים היה שם, אלא כל אחד תופס, פירוש לפי עינינו.
הנה פירוש א' בפרך ר' אלעזר אומר בפה-רך, ב', ר' שמואל בר נחמני אמר בפריכה, (שהוא לשון שבירה), ג', ר' ר"ש בר נחמני א"ר יונתן, שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.
אולם מפרשים שעבודת פרך הוא פריכה, היינו שברון הגוף. והסיבה שהיה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו, עבודה ששובר את הגוף והמתנים, והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, וזה גורם להם עבודה קשה כנ"ל, אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים, הוא משום שדברו אל ישראל בפה-רך, היינו שהמחשבות של המצריים שבאו לישראל בפה רך היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש, וכיון ששמעו שמדברים אליהם בפה-רך, היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.
מזה משמע, זה שאומר שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים וכו', הוא נותן הסבר מדוע היו שומעים להמצרים, והתשובה הוא, מטעם פרך שהיו מדברים לישראל בפה-רך.
נמצא שמב' סיבות הנ"ל באו לעבוד, עבודת פרך שהוא כמ"ש ר"ש בר נחמני, פרך, היינו עבודה ששוברת את הגוף.
ולפי"ז יש להבין, וכי לא מספיק לעם ישראל בזה שה' הוציא אותם ממצרים, היינו שיצאו מהשעבוד שלהם והיו יכולים לעסוק בתו"מ, כל אחד לפי השגתו, וקליפת מצרים לא היה להם כח להתנגד, לעבודה שלהם, עד כמה הוא גודל הנס, ומי יכול להעריך את החשיבות שבדבר, כי בזמן שהאדם נותן חשבון לעצמו, כמה יסורים וסבל הוא מרגיש בעת שמונח בגלות בשעבוד פרעה מלך מצרים, ולפי מה שמשער בליביה שיעור החושך, את פתום ורעמסס שהיו בונים, כנ"ל.
ועכשיו בפעם אחד נפתחו השערים של קליפת מצרים ויצאו לחפשי, ונכנסו ברשות עצמם, זאת אומרת, שהיו להם עשיו חפשיות, שיכולים לעסוק בתו"מ כאוות נפשם בלי שום הפרעות איזה שמחה ורוממות רוח ומביא לאדם, בזמן שהוא עושה השוואה בין זמן החושך, לזמן שהוא מאיר, וזהו כמו שאומרים המבדיל בין אור לחושך.
ובהאמור צריכים להבין, מהו ענין הנחיצות לדעת שרק כי ה', הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כדרשת חז"ל כד מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, דכתיב "כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
והענין שצריכים תמיד לזכור, את המטרה, שאנו צריכים להגיע אליה. והיות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אי לזאת המטרה שלנו היא שאנחנו נקבל את הטוב והעונג שחשב בעדנו.
אולם, לצורך תיקון הנקרא דביקות, שענינו הוא השתוות הצורה, לכן יש לנו עבודה, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה.
אבל זה הוא רק תיקון הבריאה ולא שלמות, והשלימות נקרא ידיעת ה', לדעת ולהשיג את התורה הנקרא שמותיו של הקב"ה.
ולפי"ז לא מספיק שיש לנו התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה.
ושלימות המטרה להשיג את ידיעת התורה, מבחינת אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו. וזה מה שארז"ל "הכי קאמר קוב"ה לישראל וכו', וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא וכו', כי אני ולא שליח", שפירושו שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזה נקרא תורה בבחינת שמותיו של הקוב"ה.