תוכן

בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. א) והקשו המפרשים על מ"ש "כי אני הכבדתי" - כיון שהקב"ה נתן לו את הכבדת הלב, היינו שהקב"ה נטל ממנו כח הבחירה, א"כ מה הוא אשם בזה.
וכמו כן הקשו על לשון בא אל פרעה, לך אל פרעה היה צריך לומר, כי לשון בא משמע שנלך ביחד, היינו שהקב"ה ילך ביחד עם משה.
ולהבין הנ"ל, נקדים במ"ש בקדושין (מ:): "ת"ר, לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות" וכו'. ויל"ה: א) איך יכול האדם לומר שהוא חצי וכו', בו בזמן שהוא יודע בעצמו שיש לו יותר עבירות ממצוות. ב) "עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות". והם אמרו: "לעולם", משמע שאפילו לאחר שהכריע את עצמו לכף זכות הוא צריך ג"כ לראות את עצמו כאילו הוא מחצה על מחצה, ואיך אפשר לומר דבר כזה בזמן שכבר עשה מצוה אחת. ג) ואם הוא יודע בעצמו שיש לו רוב זכויות ומיעוט עונות, איך חייב לומר שהוא מחצה על מחצה.
והנה חז"ל אמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ויל"ה, מדוע מגיע לו עונש כל כך גדול אם הוא גדול, שיתנו לו יצה"ר יותר רע מאדם קטן קטן.
והענין; שחז"ל באים להורות לנו את הדרך בעבדות ה', וליתן עצות להאדם איך לצאת מרשת היצר הרע. לכן הם הורו לנו, שאל יאמר האדם: היות שיש לי מיעוט זכיות והרבה עוונות, א"כ אין כבר בידי להכריע שאקבל עלי ללכת מכאן ולהבא בדרך הטוב, מאחר שהוא רואה שנמצא תחת שליטת הרע, היות שיש לו הרבה חובות ומיעוט זכיות, ועושה חשבון לעצמו שכל זה נמשך מטעם שנולד במידות רעות ואין לו עצה להחלץ משליטת היצה"ר, כי ענין הבחירה שניתן לאדם להכריע את הכף לזכות, שייך דוקא לגבי מי שכח הטוב והרע הם שוים, אזי יש יכולת להכריע לטוב. אבל למי שהרע יותר גדול מהטוב, אין כבר בידו להכריע.
ועל זה אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב", היינו ע"ד ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", מטעם שאם מי שנעשה גדול ישאר בהרע שהיה לו מטרם שנעשה גדול, אז יש לו ריבוי טוב ומיעוט רע, ובאופן זה אי אפשר לעשות בחירה, כי כמו שאין שייך בחירה אם הרע יותר גדול מהטוב, כמו"כ אין שייך בחירה אם הטוב הוא יותר גדול מהרע. לכן מי שהוא גדול, היינו שבחי' הטוב שלו הוא גדול, מוכרחים מן השמים להגדיל את הרע שלו, בכדי שיהיה בדיוק באותה מדה של הטוב, ואז כששניהם שוים שייך בחי' בחירה.
נמצא לפי"ז, שאם האדם רואה בעצמו שהטוב שלו הוא בתכלית המיעוט - אזי הוא צריך לדעת שגם הרע שלו הוא בתכלית המיעוט. ואע"פ שיודע בעצמו שכבר עשה הרבה עבירות, מ"מ הוא צריך לדעת שמן השמים הקטינו אצלו את הרע לבחי' מיעוט, מטעם שהטוב נתקטן אצלו. והוא מטעם כדי שיהיה לו בחי' בחירה. ומה שעשה הרבה מעשים רעים, על זה יש תקונים, היינו ע"י גיהנם או ע"י תשובה מיראה או מאהבה. אבל לגבי עשיות שמכאן ולהבא, יש תקונים שממעטין את הרע שלא יהיה יותר גדול מהטוב, בכדי שיהיה לו כח הבחירה.
נמצא לפי"ז, שלעולם האדם יכול לעסוק בענין הבחירה. כי מטרם שעשה מצוה אחת, אזי כח שליטת הרע אינו יותר גדול משליטת הטוב, אע"פ שיש לו הרבה מעשים רעים. ולאחר שעשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אזי הוא נעשה גדול, ואז מגדילין לו את הרע, היינו, שנותנין כח להרע שישלוט כאותה מדת הטוב. נמצא, שגם אז הוא בבחי' מחצה על מחצה.
ובזה נבין את הפ': "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו". כי מאחר שפרעה כבר הכריע את עצמו לכף זכות, שאמר: "ה' הצדיק", א"כ כבר היה בחי' גדול, א"כ כבר לא היה אצלו מקום לבחירה. לכן היה צורך שה' יכביד את לבו, היינו להגדיל את הרע שלו, משום שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה. נמצא לפי"ז, שעל ידי הכבדת הלב לא ניטל ממנו כח הבחירה, אלא להפך, שכאן ניתן לו מקום שיוכל לעשות בחינת בחירה.
בא אל פרעה. והקשו בזוה"ק (אות לו): לך מבעי ליה. י) 'בא' נקרא: בא עמי. היינו, שנינו ביחד, היינו שתקבל עזרה מלמעלה.
כי אני הכבדתי את לבו. היינו, שיהיה לו עוד מקום עבודה לבירורים.
פג ענין קידוש החדש החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' (יב,ב( ופירש"י: נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו, כזה ראה וקדש.
המפרשים שאלו, מה הוא שהיה קשה כ"כ למשה ענין קידוש הלבנה. ועוד, מה הענין "והראה לו באצבע", מה מרמזת לנו תיבת 'אצבע'.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שענין הלבנה מרמז על מלכות, שענינו הוא - קבלת עול מלכות שמים. שהיה קשה למשה, איך להגיד לעם ישראל שיקבלו עליהם עול מלכות שמים בזמן שהם מרגישים הסתרה. והשכל מחייב, שאילו היה בא לעם ישראל שיקבלו עליהם בחינת מלכות שמים עם איזה גילוי אלקות, אז יש מקום לדבר עמהם, אבל אם הכוונה שצריך לקדש הלבנה שלא בזמן המילוי, אלא בעת המולד, שעוד לא ניכר איך שהיא מקבלת אור השמש, ואינה מאירה, זה הזמן שצריכים לקדש אותה?!
אלא פירוש הענין הוא, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה: אצלי אפילו המצב הזה שאין עוד אפשרות שיהיה שפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את האמונה שלו, והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. והוא אומר, שזה שהקב"ה שלח לו המצב הזה שבו הוא נמצא בתכלית השפלות, הוא מטעם שהקב"ה רוצה בכך (שהוא( שאני אקבל על עצמי את העול מלכות שמים בצורה של שפלות כזו. ואני מקבל על עצמי, משום שאני מאמין למעלה מהדעת שהמצב שבו אני נמצא עכשיו זה בא לי מצד ה', היינו, שה' רוצה שאני אראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם, ומ"מ אני צריך להגיד שאני מאמין בה' בכל האופנים. וזה נקרא אצלי: כניעה ללא תנאי. זאת אומרת, שהאדם לא אומר להקב"ה, אם תתן לי הרגשה טובה שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו" - אני מוכן להאמין, משא"כ כשאין לי שום דעת ושום הרגשה של רוחניות אינני מסוגל לקבל עלי עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.
וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שפלות כזאת. ועל זה הראה לו באצבע ואמר לו: כזה ראה וקדש. היינו, בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכר בה מעלתה. ודוקא ע"י קבלת מלכות שמים בבחינת שפלות, יתגלה אח"כ על בסיס זה, מה שארז"ל וז"ל: אמר ר' אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו. שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. עכ"ל.
נמצא הרמז, שהקב"ה מראה באצבע את הלבנה [שהוא בחי' ההסתר] ואמר לו: כזה - זוכים עי"ז, לכל אחד ואחד מראה באצבעו, הנה אלקינו זה.