תוכן

שבת שובה תשכ"ג
שבת שובה תשכ"ג, בני ברק א) במדרש (דב"ר י,א): א"ר חנינא בר פפא, כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה, תפילתו נמאסת. שנאמר, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.
ויל"ה: א) מהו הלשון "מסיר אזנו" ולמה לא אמר פשוט 'מי שלא שומע תורה' וכו', מהו הלשון "מסיר אזנו" שמשמע מכאן שצריכים רק לשים את האוזן לשמוע ודי בכך, ולא צריך ללמוד תורה, רק בשמיעה לבד כבר יוצאים בענין תורה. ב) ומדוע תהיה תפילתו נמאסת, וכי אפשר שכל העולם יהיו לומדי תורה, וכי מי שאינו בגדר של לומדי תורה כבר תהיה תפילתו תועבה. ג) הלא ידוע שיש ענין של הכרחיות, ומותרות. תפילה נק' הכרחיות, ותורה נק' מותרות (ולכן נקראת התורה בשם מתנה, כי מתנה שייך רק על מותרות). ולפי זה יל"ה, למה אם מסיר אוזנו משמוע מותרות גם ההכרחיות תהיה תועבה.
וי"ל, כי ידוע שתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו, ורק כדי שיוכלו לקבל את מתנת ה' בהרחבה ושתהיה מתנה בשלמות בלי שום הרגש של אי נעימות, נתן לנו את העבודה של בחירה, ושתהיה כוונתו לשם שמים, אחרת האדם מונח תחת שליטת הצמצום, היינו שאינו מרגיש שום תענוג בעבודת ה'. וכל זה היה בכדי שעי"ז יבוא האדם לידי מצב שיוכל לקבל את כל מתנותיו של המלך ולא יהיה בהם בחינת נהמא דכסופא, ויהיה בהם שלמות התכלית.
נמצא, שכל ענין העבודה והתפילה הוא שיוכל לקבל את בחינת המותרות שיש לו להקב"ה עבור האדם, וזה נקרא בחינת תורה, שהוא מתנה, הנקרא בחינת מותרות. ולכן מי שמסיר אזנו, היינו שאינו מכין את עצמו לשמוע את בחינת תורה - גם תפילתו תועבה, כי תורה שהיא בחינת מתנה הוא צריך לקבל מאת המלך.
וזה ענין "נעשה ונשמע". כי 'נעשה' לבד לא מספיק, אלא צריך גם לבחינת 'נשמע'. היינו, שעל ידי הנעשה יזכה לבחינת נשמע. כי רק על בחינת נשמע היתה כוונת תכלית הבריאה. לכן מי שמסיר אוזנו משמוע תורה, אז תפילתו היא דבר שאינו לצורך, לכן היא נמאסת, כי כל דבר שאין בו צורך הוא נמאס.