תוכן

א. ב' ההפכים: רוממות ה' ושפלות עצמו

הנה מחויב לכל עובד ה' להיות לו השקפה כללית ואמיתית בהנוהג שבעולם, שהוא ב' הפכים בנושא אחד בזמן אחד, ובהשקפה זו לפי אמיתיות שיעורה, דהיינו המרחק הגדול שבין קצה לקצה, מתעצם עובד אחד על חבירו. כי משיגים רוממות הבורא ית' הנשא על כל הנשאים לאין קץ ולא משיגהו שום שכל, הן במהותו והן בהשגחתו, וזהו קצה א'. וקצה הב' הם משיגים שיעור הבריאה והנבראים יחד, השפלה מאוד עד שאין דומה לה בדמיונים.
ובדרך משל, כי כל דבר מהות וקיום נערכת במתנה ומקבל המתנה. והנה המתנה עצמה אין לה שום זכות בקיום השכל, שכל ענינה הוא כמו רפואה למחלות, שענין התאוה היא מורגשת כמין מחלה, והשגת התאוה כמו רפואה, וזמן העסק בהתאוה הוא עד שיתרפא ממחלתו. כמו רדיפת המאכלים והמשגל והכבוד, אשר הצריך להם הוא בעל מכאוב גדול, כי אש מתלקחת בעצמיו עד משיג המאכל או המשגל או הכבוד, וכשמשיגם, אין לו שום הוספה בעצמותיו, אלא כמו מים קרים על נפש עיפה, כי משקיט חומו הנאחז בעצמיו. וא"כ הנך רואה שאין שום שיעור במהות המתנה המצוירת בעולם הזה, כי אם לא היתה מחלה נוהגת, גם המתנה היתה נעקרת מעיקרה, ואפילו בבעל החולי הרודף אחריה ומשיגה, לא יותרבה לו המהות בבחינת השגה שישיג באפס מה, אלא מצילהו שלא יותענה עוד, והוא ריק כמו טרם החולי, וזה שיעור המתנה עצמה. והנה שיעור המקבל עוד שפל הרבה משיעור מתנה עצמה, כי אין לו שום רשות ומקום משומר שיוכל לקבל שום מתנה, כי עצם חייו תלוין לו מנגד ובטוח במתתו. ונדמה כמו התרנגולים הכלואים בכלואם המלאה שעורים, אשר הבעל הבית מחכה עליהם כי יקבלו לבטנם את השעורים, ויושמנו ויערבו לבטנו. והכל יודעים שאין שום רשות ויתרון לתרנגולים המתאמצין זה על זה במהירת מילוא תאותם, כי עצם היתרון שייך לבעליהם בכל פניותיהם. והנך רואה, שבכל הבריאה הגדולה הנוכחת, אין שום מתנה לקבל ממנה שיהיה מצוייר בה איזה קנין ושיעור, ובכל הנבראים אין שום רשות ואוצר לקבל איזה דבר ברשותם, ודומים כמו מים העוברים במדרון ההר, שכל חלק מההר יודע שלא לו יהיו המים, ומכל מקום מטה שכמו ליתן מקום למים שיעברו דרך פניו במהירות.
ובהיות הבר-לבב מסתכל ומודד ב' הקצוות בשיעורם האמיתי והמרחק הרב שביניהם, ונוטל מהתבלין שגנז הבורא ית' בהבריאה הזאת, הוא מוצא את עצמו בהבריאה, כי גם עצמו יותר נפלא ויותר מנושא על כל, כי כל בעל חי ישיג את מציאותו ויקיים בחיוב גדול את מציאותו, וכלם כבהמות נדמו, ואין להם שום השגה בצורת עצמם מה היא וכיצד צורתה, וכל אחד ואחד נעשק מידיעה המחויבת בפשיטות הזאת, כי הבורא ית' לא ברא לו עינים לזה. ולמה שכח הבורא דבר קטן זה שכל אחד ואחד יגשש את צורת עצמו, כמו עורים המגששים קיר, שיודעים ומרגישים בעצמם מן מציאות מהות מחויב, וצורת המהות היא להם כמו אפס, בלי מקום ובלי שיעור.