תוכן

החירות

באמת מלה זו מוגבלת מאוד, ואם נרד לתוך תוכיותה של המלה, כמעט שלא ישאר ממנה מאומה, כי האדם בעל הבחירה החפשיית, עושה כל מעשיו בהכרח, דהיינו על ידי שני מוסרות ההשגחה המכונים טוב ורע או תענוג ויסורין, כי אין לו בחירה לבחור ביסורין או לדחות התענוג בשעה שהשגחה חבשה אותנו בב' מוסרותיה הנקראים תענוג ויסורין. אולם מותר האדם על הבהמה, בזה שיש לו מטרה רחוקה, שרואה מרחוק כי יכול לקבל שיעור יסורין בהסכמה שלימה, שנקראת 'בחירה', על ידי זה שיקבל שיעור תענוג העודפים על חשבון מכאוביות, ועד"ז יכול לדחות תענוג קטן עכשוי במחיר תענוג עתיד. אולם סוף סוף אין כאן אלא חשבון מתמטי מסחרי על רוחים של תענוג אחר בניכוי היסורין שסבל, אשר גם דפיצט (-גרעון) יארע לו כמנהג הסוחרים. וא"כ אין זה בחירה מדעת, אלא כח מגנטי המושכתו אל התענוג באיזה צורה המזדמנת לו. ואם מרגיש האדם באמת איזו חירות הרצון, אין זה אלא על דברים של מה בכך, שלא כדאי להשגחה להתחשב כל כך.
וקביעת צורת התענוג הוא גם כן אינו בעלים בדבר, אלא על פי הסביבה ששורה בו. אני דר, אני יושב, אני הולך, אני שח, אני אוכל, ואפילו את הכף שאני מניח, לפי הכל בשעבוד גמור לכור הברזל מתוך החברה. הכזה יקראו בחירה וחירות? אין זה אלא כפיפה לתענוג.
וגם הבקורת שלו על טעם הסביבה, דומה כדמיון הפרי הפרטי שצומח על האילן שאינו רוצה לקבל בשום אופן אותה התמונה של חברו, ולפעמים מקבל תמונה משונה בגודל ויופי על כל החברים שבפרח, שאין זה אלא מסיבות חיצוניות שאינם תלויים בו כלל ועיקר.