תוכן

חירות היחיד אינו בגופניות: מתוך ההוכחה שבמאמר מחקר מדעי בעבדותו ית' (מאמר י' 'השלום' אות יב), שהוכחנו מצד הטבע עצמו, שהאדם מחוייב לחיבור עם החברה, וחיבור זה משעבד ליחיד שישפיע לחברה, הרי הטבע בעצמו מחייבתו וחומסת ממנו את חירות, וזהו החוק אשר בצדק יכפו הרבים להמיעוט לקבל עליהם את התורות המיוסדות על המדע מנסיונות החיים, באותו שיעור שקיום החברה תלוי עליהם.
חירות היחיד נשאר בתקפו בדבר חופש הדעות: ומתוך שענין ההשפעה האמורה הוא מצוה הנוהגות בגופו, דהיינו שמחוייב לקיים את חיים הגופניים של החברה, שרק על זה שולט הטבע של החיבור, משא"כ צרכי הרוחניים שאין קיום גופו תלוי עליהם, ודאי שאין האדם מחוייב לחיי חברה, כי יכול להתקיים בלי דעת כלל, כמו הבהמה הפרימיטיבית, ועל כן אין הצדקה להרבים לגזול את חירות היחיד בנוגע לדעות.
הלכה ואגדה: 'יחיד ורבים הלכה כרבים' (ברכות ט, א). הנה חוק הזה עם כל חסרונותיו (המבוארים במאמר פה 'החירות' באות ס) הגיע אלינו מצד מצות השגחה, כי אין לו (אולי צ"ל 'לנו') שום סדר בקיום החיים זולתו, וזהו עצמו החיוב על שמירתו, כי אין לך מצוה וחובה יותר גדולה, מחובת חוק הטבע והכרח החיים.
אולם זהו אמור רק בחוקים לסדרים הגופנים. משא"כ המורם מהזק איזה גוף, ודאי שאין לחוק הזה שום זכות קיום, וזהו ההבחן בין הלכה לאגדה.
רצון לקבל הגופני צריך להמחות - רצון לקבל הרוחני צריך להשאר: ונתבאר שהרצון לקבל הפרטי, שהוא עצמותו כולו של אדם פרטי, צריך להמחות לאושר החברה ולהצלחתם, משא"כ הרצון לקבל הדעותי הוא נצחי גם בפרטיותו, ואם הוא נצחי הרי יש לו חירות היחיד גם כן, כיון שזהו אפיו.
משא"כ הרצון לקבל הגופני, מתוך שהוא אין לו זכות קיום ביחידות, אלא בחברה שלימה, המדינה או העולם, ולפיכך יש כח בהחברה לבטלו.
ועם זה תבין כמה שגו הרוסים במה ששללו גם את חופש הדעת, כי זהו עון פלילי. כי מתוך שהדעת אינו צריך לקיום החברה, אין לחברה הרשות לעושקו וליקח ממנו את תכונתו הפרטי, ועל כן צריך להשאר כל הקולטרים (-תרבויות) של הנאציונליות (-הלאומיות) בכל כל, הן בדת והן בנימוסיות. ורק מה שנוגע או מזיק לגוף הכללי, אותם שצריכים להחריב ולא יותר כלל.
[הג"ה: ומכאן תשכיל את מקום החולשה של הפאשיסטים והקומוניסטים, כי עמדו להרוס לגמרי את חירות היחיד אפילו מבחינת המושכלות והדעות, ורוצים אשר דעות כל חברי החברה לא יזרומו לשום צד שבעולם זולת לתוך הקערה הפאשיסטית או הבאלשביסטית, כי הוא עול אשר לא יכופר, כלומר שאין להם זכות קיום, כי לא על חינם הטביע השי"ת בכל בריה לחיות חיי חופש לעצמו ברשותו, עד שהוא היקר בחיים. ואמת שיש רשות להרבים לגזול את חירות היחיד מבחינת הגופות, גם להגביל את חופש הדעות במדה שלא יזיק להחיים הגופניים של הרבים, אולם לא לכפות עליהם ממשלה שלימה לבלי שום גבול, ולעשות מכל הדעות שבהמדינה עיסה אחת ועבדים נרצעים משמשים לחיי הגופניים של החברה. זהו נגד הטבע, וההשגחה לא יכפר להם, כי הכל הולך קדימה ולא אחורנית, והם רוצים לדחוף את המושכלות אחורנית, ולעצור את הפרייתו גידולו והתפתחותו, כמ"ש (מאמר פה 'החירות' אות עג, עי' גם מאמר פז) שאיחוד הדעות היא קלקלתם חורבנו ... ועצירת הפריה ורביה שלו, כמו שפירוד ומחלוקת הוא חורבנם של הגופות].