תוכן

הרבה דיו נשפך בהבנה זו, אמנם נראה בחוש שיש הפרש בין האדם לעץ השדה, כי עץ השדה פושט זרועותיו להנאתו, כמו הפרחים מול השמש, הרי המה עושים זה בלי חשבון או אפילו התעוררות, והאדם ברוב מעשיו, הריהו מוכרח להתעורר, גם שופט ומכריע לפי שכלו.
אמנם אמת הוא, שהאדם מעשיו אוטומטיים כמו כל הדצח"ם בלי שום הפרש, אשר מעשיהם באים בקודם ונמשך בחיוב גמור בלי שום חירות הרצון, אלא הרצון הוא בא תמיד לאחרונה, נדחף מהמקרים הקודמים.
ויש לחלק המקרים לב': א' דוחפים פנימיים, ב' חיצונים. כמו שתראה דג צף בנהר בקו בלתי ישר, יש להבין בו שיש לו בהכרח ב' דוחפים אשר מיישרים לו הקו ההוא: א' פנימי מגופו עצמו, שרוצה לאכול או לשאוף אויר. הב' חיצוני, שיש מהות חיצון שהפגישה אינה נאותה לו, ועל כן מתעקם להתרחק הימנו.
וכן האדם יש לו מקרים אוטומטיים גופניים שקדמו לכל מעשה לעשותו בקו ישר, ויחד עם זה יש לו שכל ודעת וחשבון בדמות דוחף חיצוני ולא פנימי כמקרים הגופניים, אמנם ודאי שנכנס בגדר דוחף שמוכרח לעשות מעשהו בקו מעוקם.
למשל, הוא רעב מאוד ומוצא מזונות וקונה בשוק, אשר ודאי מקרה הרעב מחייב אותו לאכול בשוק, ודחיפה זאת היא פנימיות. אמנם יחד עם זה בא חשבון שכלי ומעקם את הקו שאינו הולך לאכול בדרך הקצר, דהיינו תיכף, כמו הדג שאינו צף מקרקעית הנהר בקו ישר קצר, משום דוחף חיצוני ומעקם את הקו. כן אדם, מסבת השכל החשבוני מעקם את הקו, והולך לזוית למקום מוצנע לאכול מפני מה יאמרו הבריות.
וכחו של דוחף חיצון תלוי הכמות ואיכות כלפי דוחף הפנימי, כי לפעמים כשהרעב גובר על הדג, מסכן עצמו אפילו לחטוף מדג אחר, או מבלי להשגיח עליו ועובר על פניו בלי פחד, והוא משום דוחף הפנימי שנתחזק ונצח דוחף החיצון. אמנם ודאי אין כאן חירות הרצון אצל הדג או אצל האדם, אלא נצחון של כחות דוחפים יש כאן, וגם לזה תמצא בנקל חשבון שאוטומטי כולו.

השכל
והנה נתבאר, שהשכל אינו פועל ומנהיג באדם, ועכ"ז אינו בחינת מסתכל מחוץ כמין שפיגעל (-ראי), אלא נוטל חלק בהנהגה, אלא בדמות דוחף חצון כנ"ל.
גם אין לשאול מי נוטל חלק יותר גדול, אם המולקולות (-פרודות, חלק קטן של חומר) או השכל, כי יש כאן חשבון של כמות ואיכות המכריע בין הדוחפים כנ"ל, אמנם הכל נעשה בלי חירות הרצון.
וענין שכר ועונש הוא כי יש להשכיל באותם דרכי השכל, דהיינו להרבות כחות חיצונים מבתחילה, שיהיה תמיד מזומן בכמות ואיכות גדול על דוחפים הפנימיים אשר יספיק לדחוף את הרצון לטוב.
וע"כ אע"פ שבשעת החטא הוא מוכרח לחטוא, נענש על שלא הקדים רפואה למכה.