תוכן

כל חכמה שבעולם נערכת לפי ערך התכלית שמביאה, שהיא המטרה שכל חצי העיון קולעים אליה. ולכן לא יצוייר כלל חכמה בלי איזו מטרה, זולת לתינוקות בחכמת המשחקים, כי להבל זמן באה להם, וזה מטרתם לפי ערכם. ועל כן אין החכמה נערכת בחריפות ובקיאות, אלא לפי שבח ויתרון התכלית שמביאה.
והנך מוצא תכלית כל חכמה חיצונית, לתועלת הגשמיות הנאבדה בלי ספק היום או למחר, ואם כן דיו לנשוא להיות כנושא. והגם שהחכמה היא רבת היתרון על הנושאים הללו, כי בכל מקום שהיא, היא על כל פנים עצם רוחני. אבל כבר אמרנו שנידונת לפי התכלית, שזה השארתה לנצחיות, ואם התכלית הוא לדבר כליל ונפסד, הלא נאבדת עמו יחד.
ועתה יש לנו אמת הבנין, למדוד חשיבת חכמת ישראל על חכמת החיצוניות, שכל ענינה אינה זולת להבין דרכי השגחת הבורא ית' על בריותיו ולהדבק בו ית'. ונמצא שכל עצמות חכמה זו, נסמכת על הבורא ית'. וכיון שאין ערך להעריך חשיבות הבורא ית' על בריותיו אשר ברא, לכן אין ערך למעלת חכמת ישראל על חכמת חיצוניות.
וכיון שעיקר נושא של חכמתנו, הוא חי לעד ונצחי, לכן גם כל חכמתנו ישאר כולה בנצחיות. וכיון שמטרתה למצוא חן בהתקרבות הבורא ית', שהוא המשובח שבמטרות שאפשר להצטייר, לכן העוסק בה, ואין צריך לומר הזוכה בה, הוא הוא המשובח שבמין המדבר.
אמנם 'אין חפץ בכסילים' (קהלת ה, ג), ולכן מעטים הם בית ישראל, כמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה ז, כח) "אלף נכנסין לחדר ואחד יוצא להוראה", ו"ראיתי בני עלייה והמה מועטים" (סוכה מה, ב). והיה זה לסבות הרבה, והעיקר, שכל מתחיל בה רוצה לטעום בה שיעור שלם, והקטן שבשיעורי אותם הכסילים, הוא על כל פנים לידע צדקות השגחתו ית', וזהו כמו מחוייב לידע, ואפשר תיכף להודיעו, לפי רוח הכסיל. אמנם 'מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה' (שיר השירים ח, ח), כי חכמתנו אפשר לפרש בכל שבעים לשון, זולת על לשון הכרס, שאין נשואי החכמה הזאת נזקקים ללשון הכרס. וזהו מה שרצינו לבאר, ונבארהו במאמר מיוחד, כי הוא תחילת המבוכה וסופה.
צא ולמד ותמצא, שתנאי מחוייב אחד נסמך לכל חכמה, ואפילו לחכמות חיצוניות, דהיינו 'וחיי צער תחיה' (אבות ו, ד), כי ענין מפורסם הוא, שכל שזכה להקרא חכם, נמצא כבר מהבל כל תענוגי הבשריים, ולפי שיעור הסיגוף שבחר נפשו לסבול מצער העמל ברדיפת החכמה, ממש לפי שיעור הזה מצא אותה.
ואם כן יש להקשות קושיה אחת, על כל חכמי העולם יחד, הלא כל בחינת אהבה, יוצא מנקודת עצמו ובשרו ושב לנקודת עצמו ובשרו, אם כן איך יכשלו כל החכמים באהבת החכמה, שהתחלתה וסופה אינה אלא יגיעת בשר.
אמנם, כל בעל נסיון בדבר יודע שיש ענין אחד בעולם, שהוא המשובח שבתענוגים המצוירים, דהיינו, מציאות חן בעיני הבריות, אשר כדאי הוא לפזר כל כחות ותענוגי הבשרים, להשיג דבר חמדה זו בשיעור חשוב, וזהו אבן השואבת, שעיני טובי כל הדורות נמשכין אחריו, ובגללו מהבילים כל חיי בשר.
והנה, כל חכמה, יש לה לשון בפני עצמה, אשר נושאיה הראשונים סדרו אותה והסבירו חפציהם על ידי לשון הזה, ותואר הלשון הוא בחינה אמצעית, שקרובה לעצם החכמה, וקרובה לעוסקים בה, כי סגולה גדולה מצוי בקרבה זו, לקצר הלשון ולהרבות ההסברה.
והנה, לפי חשיבות חכמת האמת, מובן לכל, שתנאי הנוהג בכל חכמה, נוהג גם כן אצלה. דהיינו, להבל כל חיי הבשריים; ועוד נוסף עליהם, שצריך להבל גם כן את אבן השואבת הכללי, דהיינו, מציאות חן בעיני הבריות.
כי חכם חיצוני מהבל חיי בשר, כדי שינצל מלבלות זמנו היקר לו על השגתם, שזה מקרה כל הכסילים יחד, שמחמת חביבתם בחיי בשר, מבלים זמנם עליו. וניצל מהם החכם, כמו אוד המוצל מאש, מחמת בחירתו להבל חיי בשר. ותמור (-תמורת) זה ישיג חכמה באותו זמן.
ובזה תקיש לחכמי האמת, שכל עוד שאינו מהבל את אבן השואבת הכללי, דהיינו, המציאות חן בעיני הבריות, אינו מוכן כלל להשיג חכמה זו, כי מבלה זמנו למציאות חן בעיני הבריות, ושוה לכסילים המבלים זמנם לחיי בשר, שאין לו לב פנוי להשגת חכמה נקיה ותמה, ולא יכשר לזכות למציאות חן בעיני הבורא ית'. וזה פשוט.
ובזה תבין הטעם שחכמתנו לא מצאה חן בעיני בריות העולם, ואפילו לחכמה פחותה אינם שוקלים אותה. כי מחמת שינוי הנושאים, באה להם טעותם. כי נושאי חכמה חיצונית, כיון שכל מטרתם למצוא חן בעיני הבריות, על כן יגעים להמציא לבוש חיצוני לחכמתם שיהיה מקובל אפילו על לב הכסילים, מפני שהמה עיקר בני הישוב, והמה המפרסמים כל המפורסם.
מה שאין כן חכמי האמת, לא היה להם ענין להראות חלק חכמה בשיעור שיהיה מקובל על לב הכסילים, מחמת שאין חפץ בכסילים אלו. רצוני לומר, שאפילו אם יתאמצו חכמי הדור להבינם טעם האמת, שיהיה מקובל על לבם, מכל מקום, לא מחמת זה יכנסו לחדר, כי אינו חפץ אלא בהתגלות לבו ודברים קרובים לו, דהיינו, השייך לתענוגי בשר. כמו שבארתי, שאין האויל נשאר באולתו מחמת מאסו בחכמה, אלא מחמת קרבתו לתענוגי בני אדם, שכל ימי חייו אינם מספיקים למילוא חצי תאותו. אשר על כן, אין לו פנאי לחכמה, ואפילו שתהיה חביבה עליו, ואפילו חכמים המפורסמים בחכמה חיצונית, נחשבו לכסילים וחומריים בערך חכמה זו, מחמת קרבותם למציאות חן בעיני הבריות. שכלפי חכמה זו, שוה היא לגמרי לתאות חיי בשר ושלות הגוף.
וכיון שכן, לא גילו חכמינו שום התפתחות מחכמת האמת לעיני הכסילים, כי עון גדול הוא, כמ"ש בהרבה מקומות (יבמות סה, ב), שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. וכמ"ש בזוהר בהרבה מקומות (הקדמת ספר הזוהר אות קצב; אדרא רבה אות ג) ווי אם אימא, ווי אם לא אימא, אם אימא ידעון חיבייא האיך למפלח למאריהון וכו'. כי מחשיבות החכמה שלא לעשותה שיחה ריקנית בפיות הכסילים ללא צורך, כי אותם הניזונין לתאות לבם לא יזונו מזיו השכינה לבטח, וזה שיעור חז"ל כל המתגאה וכו'.
וזהו הטעם שבכל שעה שפושט מלכות הרשעה ממשלתה על הדור, תיכף ידונו תורתנו הקדושה לשריפה. כמו שקרה לנו כמה פעמים, וגם בדורותנו אלה. כי מאסו בחכמת יחודו ית', שהיא לקוצים תמיד בעיני כסילים. כמו שבארתי, שאין מוצאים בה שום מטרה למילוא תאותם הסרוח. ונהפוך הוא, כי עוד נעשקים מחמתה, שלא יוכלו להנות, ואינם נהנים מעריות בפרהסיא וכדומה, שעל לבם רק זאת הוא גובה השלוה.