תוכן

התורה:

יש ב' חלקים בתורה: הא' הוא ענינים אלקיים, דהיינו בכל המדובר כלפי יחסים של השי"ת עצמו, כמו הדיבור והנבואה, "וירד ה'" (בראשית יא, ה), "ויחר אף ה'" (במדבר יא, י), וכן כל מעשה בראשית בטרם שנברא אדם ומעשי מרכבה וכדומה. והחלק הב' הוא המעשה להורות לאדם הנהגות מעשיות בנוגע להשי"ת ולחבירו.
אולם בתורה שבכתב הדברים סתומים לגמרי אפילו בעניני המעשה, ואין צריך לומר בביאור העניינים ביחסים האלקיים. ועל זה משלים בעדינו תורה שבעל פה שמקצתה באה גם כן בכתב, דהיינו התלמוד ומפרשיו. ומתוך שהתורה נחלקה לב' חלקים נבדלים כאמור, על כן גם התלמוד נחלק לב' חלקים שנקראים הלכה ואגדה, שהלכה סובבת לבאר לנו חלק המעשיות שבתורה, והאגדה מבארת את חלק האלקיות שבתורה שבכתב.
אכן מתוך גובהם וחשיבותם של חלק הזה, אשר איננה שוה לכל נפש, כי חכמה עמוקה וארוכה הוא, ותוכל להתבונן בערכה מקל וחומר של חכמות החיצוניות שהם חכמות בריותיו שעמוקים ורחבים הם, מכל שכן החכמה מיחסי הבורא ית' אשר צריכין לחכמי לב מיוחדים המוסרים כל נפשם ומאודם על ידיעתו ית'. לפיכך לא האריכו בביאור חלק זה, ולא התאימו אותו לשכל ההמונים כמו שעשו בהלכה, אלא אדרבה, הסתירו הדברים במשלים ורמזים.
(ובאמת הוא שפה מיוחדת שנקראת 'שפת האגדות', וגם מבארת ענין מיוחד שנקרא מוחין דקטנות בכתבי האר"י ז"ל, שפירושו על דרך חכמת הזריעה של אילנות וחכמות הקיום משעת נביטה עד הביכור, שערך הזריעה הוא בחינת חכמה של קטנות, וערך הקיום הוא חכמה של גדלות, וכמובן שאין שום נפקא מינה בחשיבות החכמה. כך ענין שעליו סובבים ביאורי הגדה ביחסים של האלקיות, אינם רק בבחינת הכללים הנקראים מוחין דקטנות).
וכל זה להבינך שאין שום פשט במעשה בראשית. ויש להבין כל זה בבחינת השתלשלות של קודם ונמשך החומריים...
ולפיכך בחרו תמיד ראשי הישיבות את היחידי סגולה שהיו ראויים לקבל את חכמה זאת, כמו שכתוב (ע"פ חגיגה יא, ב; יג, א) "אין מגלין סתרי תורה אלא לאב בית דין, והוא שמבין מדעתו". גם היה להם שפה מיוחדת לגילוי הזה, דהיינו שפת הענפים, שהיו מורים ומדברים מענפים הגשמיים, והראו דוגמתם ברוחניים, כמו שבארתי בקונטרס ג' במהות הקבלה עש"ה.
והנה שני מיני ביאורים האמורים, ביאור חלק האלקיות שבתורה על ידי הגדה וחכמת הקבלה (כלשונו של שיר השירים וספר יצירה וזוהר), היו מתבארים - בזמן שהיינו שורים על אדמתינו - תמיד בישיבה אחת, דהיינו בישיבה הראשית של הדור, אשר הראש ישיבה בחר את היותר טובים מבני הישיבה ומסר להם חכמת האלקות, ויתר בני הישיבה כולם לא ידעו יותר מחלק המעשיות שבתורה. וח"ו שלא פרשו בתורה את יחסי האלקיים כפשוטם (וענין "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג, א) לא נאמר רק על חלק המעשי שבתורה, אבל לא ח"ו על חלק האלקיות), אלא ידעו שיש סתרי תורה, וידעו שאינם כדאיים, וראש הישיבה אינו רוצה לפרש להם.
ולפיכך היה הבקי בסתרי תורה לחשיבות לאין קץ. כי האינו בקי ידע בנפשו שרוב מלות התורה לא ידע ביאורם אפילו כל שהוא, ודבר זה מפורסם למדי במקומות מרובות שמדברים מסתרי תורה כמו מדבר מפורסם בין הקהל.