תוכן

שפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כג)

דבר זה צריך הסבר גדול. וכדי שיהיה מובן לכל, אבחר לפרש הענין על פי המתגלה לנו מסיבה זו ונמשך אלינו כאן בהנהגת העולם הזה. פנימיות וחיצוניות

והענין הוא, כי השרשים העליונים ממשיכים כחם בהשתלשלות עד לגילוי בענפיהם בעולם הזה, כמו שכתבתי בביאור ענף ושורש. והנה העולמות בכללם נבחנים לפנימיות וחיצוניות, בדומה למשא כבד שאין בכחו של מי להגביה ולטלטל אותה ממקום למקום, אז מטכסים עצה לחלק את המשא לחלקים קטנים, ואז מעבירים אותו בזה אחר זה. כן בענין שלנו, להיות תכלית הבריאה היא נפלאת עד לאין ערך, כי ניצוץ קטן ודל כמו נפשו של אדם אפשר לו לעלות בהשגתו אל על יותר ממלאכי השרת, על דרך שאמרו ז"ל (תנחומא בלק יד) על הפסוק (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", שפרשו, שהמלאכים עליונים ישאלו לישראל מה פעל אל.
והנה כל ההפלגה הזאת תגיע אלינו רק על דרך ההתפתחות בזה אחר זה, בדומה להמשל הנ"ל אשר גם המשא היותר כבד, שהאפשרות להגביה אותו, אם נחלקו לחלקים ולהגביה החלקים בזה אחר זה. ולאו דוקא התכלית הכללי מגיע אלינו כן, אלא אפילו התכלית הגופני שהוא רק ענין מכין את התכלית הכללי, הוא גם כן בא אלינו בהתפתחות דרגתי לאטו. ולפיכך נתחלקו העולמות לפנימיות וחיצוניות, שכל עולם ועולם יש בו הארות המוכשרים לפעול בהתפתחות אטית, והם נקראים פנימית העולם, ולעומתו יש הארות המסוגלים לפעול רק בבת אחת, ועל כן כשמופיעים כאן בענפיהם שבעולם הזה ונותנים להם שליטה, אז לא לבד שאינם מתקנים, אלא המה גם מקלקלים.
וענין זה מכונה בדברי חז"ל בהשם 'פגה'. על דרך שאמרו ז"ל בעץ הדעת באדם הראשון שאכלו פגה. כלומר, שהוא באמת מאכל תאוה ונעים עד אין קץ, וגם עתידה לענג את האדם, אלא לעתיד ולא עתה, להיותו בדרך הגידול וההתפתחות, ועל כן דימו זה לפרי בטרם בישולו, כי גם התאינה שהיא הפרי היותר מתוקה ונעימה, מכל מקום אם יבא מי לאוכלה בטרם בישולה יקלקל קיבתו וימות.
אכן יש לשאול, מי הוא הממשיך פעולה זו בעולם, כי נודע שאין פעולה בעולמנו שתבוא בלי הכאה משורש העליון. ותדע, שזהו הנקרא אצלנו שליטת חיצוניות אשר הוכן בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) "זה לעומת זה עשה אלקים", שיש בו כח דוחף ומזרז אל גילוי הנהגת הפנימיות, על דרך שאמרו ז"ל (סנהדרין צז, ב) "הנני מעמיד להם מלך כהמן ובעל כרחם מחזירם למוטב".
ואחר שבארנו השרשים העליונים, נבאר את הענפים שבעולם הזה. ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי, ויש בהם אותה ההכנה שיכולים להתפתח ולגדול עד שיגיעו גם יניעו את האומות להגיע אל התכלית הכללי.
חיצוניות, ואומות העולם: והענף הנמשך מחיצוניות, הם שאר האומות שלא הוכנו בהם אותם הסגולות שיהיו ראויים לקבל את דרכי התפתחות התכלית בזה אחר זה, אלא שמוכשרים לקבל את התיקון בבת אחת בכל מלואו, על דרך שורשם העליון. ולפיכך, בשעה שמקבלים שליטה משורשם, המה מחריבים את הסגולות שבבני ישראל וגורמים יסורים בעולם.
עבד ושפחה: והנה השורשים העליונים שנקראים חיצוניות על דרך הנ"ל, נקראים בכללם בשם שפחה ועבד. והיינו להראות אשר אין ענינם ח"ו להזיק ולקלקל כמו שנגלו לשטחיות העין, אלא המה משמשים ומשרתים להפנימיות כמו העבד ושפחה המשמשים לאדונם.
ושליטת החיצוניות האמורה נקרא בשם גלות ישראל לבין אומות העולם, שמביאים בזה להאומה הישראלית יסורין ובזיונות וחורבנות באופנים וגוונים מרובים. אמנם למען הקיצור נבאר רק המתגלה מתוך מבט הכללי שהוא התכלית הכללי, שהוא בענין העבודה זרה ואמונות תפילות בסוד הכתוב (תהלים קו, לה) "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שהוא הרעל היותר נורא ומסוכן המשחית נפשות ישראל, להיותם מקרבים את הבליהם לדעת האנושי. כלומר, שאינם דורשים עמקות מרובה להבינם, ובזה משרישים את יסודות עבודתם ללבות בני ישראל. ואע"פ שאין איש ישראלי מוכשר לגמרי לקבל את הבליהם, מכל מקום גורמים סוף סוף שיקוץ וזוהמא עד לכפירה מגולה עד שאומר 'כל אפין שוים' ח"ו.
ומזה תבין ענין גניזת חכמת הנסתר מעיני החיצונים, גם מה שאמרו ז"ל (חגיגה יג, א; זהר אחרי אות רצו) אסור ללמד גוי תורה. ולכאורה יש סתירה לזה מתנא דבי אליהו שאמר אפילו גוי ואפילו עבד ואפילו שפחה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם, והאיך הורו ז"ל שאסור ללמד גוי תורה. אכן הכונה של תנא דבי אליהו הוא בגוי שנתגייר או על כל פנים שפירש את עצמו מעבודה זרה דהיינו מאמונות התפילות, והכונה של חז"ל היינו במי שלא פורש מעבודה זרה, אלא רוצה לידע מתורת ישראל וחכמתו כדי לקבל ממנו חיזוק וכח לעבודה זרה שלהם.
ואם תאמר, מאי אכפת לנו אם הגוי הזה נעשה בסיבת תורתינו הק' יותר אדוק בעבודה זרה שלו, אם לא יועיל מה יזיק? אכן על זה בכה רשב"י בטרם שביאר איזה סוד חשוב בחכמת הנסתר, כמו שכתוב (הקדמת ספר הזוהר אות קצב) "בכי רבי שמעון, ווי אם אימא ווי אם לא אימא, אם אימא ידעון חייביא למפלח למאריהון ואם לא אימא יאבדון חבריא מלא דא". כי היה ירא פן יגיע הסוד הזה לעובדי עבודה זרה ויפלחו לעבודה זרה שלהם בכח שכל הקדוש הזה, שזהו המאריך את גלותינו ומביא לנו כל היסורין והחורבנות, כמו שאנו מוצאים עתה לעינינו אשר חכמי האומות חקרו ודרשו את כל ספרי בני ישראל ועשו בזה מטעמים לחזק אמונתם, דהיינו החכמה שלהם הנקראת 'תיאולוגיה'.
ושתי רעות עשו, כי מלבד שמתעטפים בטלית שלנו ואומרים שכל החכמה ההיא הם מהשגת רוח הקודש שלהם, שהמעתיקים הללו קנו אצלם שם גדול על חשבוננו, אשר בזה מחזקים ודאי את תורתם המזויפת וקונים כח להכחיש את תורתינו הקדושה. אלא עוד רעה יותר גדולה הגיע לנו, כי המסתכל בתוך התיאולוגיה שלהם מוצא בהם סברות וחכמה בעבדות ה' שנראים לו יותר כנים ואמיתיים מחכמה שלנו. והוא מב' טעמים: הא' הוא משום שהמה חברה גדולה ונמצא ביניהם בלשנים גדולים ומובהקים, היודעים המלאכה ההיא איך לקרב דברים שיהיו מקובלים על דעת אנשים הדיוטים, וענין בלשנות הוא מחכמות חיצוניות, שודאי הוא אשר חברה של שמונת אלפי מיליון איש יכולים להמציא בלשנים יותר גדולים ומרובים מן חברה שלנו שהוא כמו חמשה עשר מיליון איש, וכיון שכן, נכשל המסתכל בספריהם וקונה ספק אולי הצדק עמהם ח"ו, או עוד יותר גרוע כמובן. וטעם הב' הוא וזהו העיקר, כי חכמי ישראל מצניעים את חכמת הדת בחדרי חדרים, ובכל האפשרות מרבים חכמי כל דור ודור להציע פשט פשוט אל ההמון ודוחין אותו בכל התחבולות מן הרצון אפילו לבא ולמשש בחכמת הנסתר.
ווי אי אימא: ועושים זאת מפחד שמא יפלו הדברים והחכמה לעובדי עבודה זרה, כמו שאמר רשב"י, 'אם אימא, ידעון חייביא איך למפלח למאריהון', כי על דברים הפעוטים שגנבו מכלינו אנו סובלים בזיון וקצף די מאד, אשר נפלטו אליהם אחר כל השמירות המעולות. ומזה מובן מה שהיה לנו אם חכמינו היו מגלים חכמת הנסתר לעין כל. ומתוך שאנו מצניעים, נמצא אשר האיש הפשוט שלנו, כל עוד שאינו כדאי למסור לו רזי תורה, הנה אין לו שום מושג כלל בחכמת הדת, וע"כ מובן מאליו איזה התפעלות שאדם כזה קונה בעת שמוצא טעמים וחכמה של מה בהתיאולוגיה שלהם, שכל עיקרה אינו אלא קיבוץ של ידיעות גנובות מהנסתר שלנו בתוספות מטעמים ספרותיים. ואחר שרואה זה, אומר ומכחיש את תורתינו המעשית, ואחר כך לכפירה לגמרי, רחמנא ליצלן. ודבר זה נקרא 'שפחה כי תירש גבירתה', כי כל כח הגבירה, דהיינו שליטת הפנימיות, הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסוד הכתוב (שמות לג, טז) "ונפלינו אנו ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע, שכחם זה, הוא השלשלת שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם.
ונתבאר, שכל עיקר כבלי הגלות ותוקפם, הוא מחכמת התורה ורזיה שהספיקו לגנוב ולהשים בכליהם אחר כל השמירות המעולות והגניזות שעשינו, שבזה מטעים ההמונים שהמה ירשו את עבודת אלקים ומטילים ספק וגם כפירה בנפשות ישראל כנ"ל.