תוכן

... את השגחת ית', ולעומת זה אמנם המשיג את השגחתו ית', הכרח הוא שהשגה זו כוללת ג"כ את עצמותו ית'. וכאן תראה איך שהאמת יורה את דרכו, כי הבא להשיגו ית' בדרך המותר, דהיינו על בסיס ממשי ושמושי, כמו שכתוב בשיר היחוד (ליום חמישי) "מתוך מעשיו הכרנוהו", נמצא מרויח השגה שלימה, כמבואר אשר עצמותו ית' כלול בחיוב גמור בהשגה של השגחתו ית'. אולם ההולכים בדרך שקר, שבאים להשיג עצמותו ית' כדרכי הפילוסופיה הגבוהה, דהיינו על בסיס עיוני, לא מלבד שאפילו אם הצליחו להשגתו היה זה חצי השגה, כי עדיין לא הועילה להם זה להשיג את השגחתו ית', אלא אפילו חצי השגה זו הוא גם כן מן הנמנעות, והשכל הבריא לא יאבה להשמע להם לעולם.

השגחה מטרתית הוא עצמותו
ויש אמנם לשאול כאן על ענין מטרה ותכלית שיחסנו להשי"ת בסיבת בריאתו העולם, אשר סיבה המטרתית היא סיבה מקרית, ואיך אפשר לייחס לו ית' איזה סיבה שהוא מקרית שהוא נגד כל חכמי ההגיון האומרים שהאחד ית' הוא סיבה מהותית, כלומר, שהמציאות היא נמשכת ממהותו ית' ומתחייבת הימנו, דוגמת האור המתפשט מהשמש, ולא מטעם תכלית ומטרה שיתכן רק לבשר ודם.
אולם כבר גיליתי דעתי במאמרים הקודמים, שאיני רוצה לבסס את דברי על הקשים ומסקנות עיוניים, ואיני מדבר בשום מקום, רק מבחינת הממשיות, על כן איני רוצה להשיב על הדברים מתוך העיון, רק מתוך חכמת הקבלה עצמה, ודבר זה כבר ערכתי לעיני המעיינים בפנים מסבירות לעץ החיים ענף א', בהסברה השלימה המלאה, וכאן אביא הדברים בקיצור מבלי לירד לסוף טעמו של כל דבר. והוכחנו שמה בענין האחד ית' אחרת לגמרי מדעת הפילוסופים, כי נתבאר שם, שמלבד מה שהאחד ית' הוא הסיבה המהותית לכל הדברים, הוא גם כן כולל בעצמותו את כל הדברים המתהוים הימנו. ובתשומת לב הראוי לדבר, כל בן הגיון מוכרח להודות כן, כי הכרה הפשוטה נותנת לנו אשר מהאחד הפשוט שלא יתכן להרהר בו שום ריבוי, ואין צריך לומר שיהיה מורכב מדברים הפכיים ומתנגדים, יתפשט ויצא הימנו דברים שבריבוי, ולא עוד אלא דברים מתנגדים, כמו הטוב והרע, מר והמתוק, וכדומה.
ויש שהתפלספו לדמותו אל האור היוצא מהשמש, אשר האור הזה הוא משחיר פני האדם ומלבן את הלבנים, שזה מראה לדעתם אשר מהאחד הפשוט יוצא פעולות מתנגדות. אכן אין הנידון דומה לראיה, כי אור השמש אינו סבה למציאות החומרית, אלא להתחלה השניה, דהיינו המקור להתנועה, כלומר, שהוא רק הגורם להתלבנות או להשחרות של פני האדם ושל הלבנים, אולם האדם והלבנים המה כבר מוכנים לו, ולפיכך יתכן שיפעול בהפכיות אע"פ שהאור עצמו פשוט, והוא מטעם שינוי הרכבים המותנית בהחומרים שהם האדם והלבנים ממקור הויתם. מה שאין כן בהאחד ית', שהוא הסבה גם למציאות החומרים וגם למקור תנועתם, אשר באופן זה כל הנמשך והמתפשט הימנו או בסבתו מתחייב שיהיה כלול בו בכח בטרם שמתגלה בפועל, כי אין לך נותן מה שאין בו, הרי שגם הויות ההפכים שבהמציאות נמצאות בהכרח וכלולים בהאחד ית', ודבר כזה כל הפילוסופיה העיונית, חלשה ודלה לקבל על עצמה אפילו את הנסיון לפתרון.

ב' הסבות עצמית ומטרתית
אולם חכמי הקבלה בדרך שימושם המעשי, אין דבר זה מטרידם ולא כלום, כי המה מוצאים גלוי לעיניהם איך האחד ית' הוא האחד והוא הטוב, כלומר, סיבה מהותית וסיבה מטרתית, שניהם יחד ביחוד גמור. כי מדרך הטוב להיטיב, ונמצא שהוא סבה מהותית, כלומר, שכל המהות של הבריאה על כל חלקיה הוא בחינת הטבה המתפשטת ונמשכת הימנו ית', וזהו אמנם אינה שורה על החלקים בזמן שהם חלקים, אלא בזמן שכל החלקים של הבריאה מתייחדים ובאים לתכונה המותאמת להדבר, אשר אז מתגלה הטוב על הכלל כולו של הבריאה יחד, ומובן מעצמו שאז מתגלה הטוב ההוא גם על כל הפרטים של אותו הכלל, כי אין לך שום העדפה בהכלל יותר מאותם הפרטים המותנים בתוכו, וא"כ אין לך פרט קטן בכל הבריאה שלא יהיה מבחינת הטבה הטהורה הנמשכת הימנו ית', הן מסיבה מהותית והן מסיבה מטרתית, כי המטרה והמהות באים בבת אחת ממש, כמו הפרי הגדל על האילן אשר מקבל מצבים שונים ממר ומתוק בדרך גידולו, אולם בשעת בישולו מתגלה הטוב בבת אחת על כל אותם המצבים הקדומים, כי כולם מותנים ובאים ומקובצים עתה במצב של גמר הביכור, באופן שלא נתגלו סבות הטובות השרויות על המצבים השונים בטרם שנגלה הסוף והמטרה שלהם, הרי שגילוי הטוב הנמשך מהאילן, וגילוי המטרה המחייבת להשינויים הללו של המצבים, באים ונגלים בבת אחת.