תוכן

צריכים לדעת, שאותם המקרים המסודרים לתפיסת החושים והדמיון שלנו כמו הקושי והרך הממושש, וצללים הנראים, ודפיקת רוח על תוף האזן, או במוצאות הפה, שכל אלו המה מקרים בעצם ולא מהות. כי הרוח הדופק בדרך יציאתו מהקנה, הוא מכח הפעלת כח זריזות על הרוח ההוא, ואז נעשה נוקשה ודופק במוצאות הפה, אמנם הרוח עצמו שבתוך הריאה הוא הבל רק בלתי דופק כלל, וא"כ איזה גשמיות מעורב בכח הדיבור. וכן כח הראיה, הוא בחינת צללים הנעשים מול אור השמש או הכוכבים, וא"כ אותם הצללים המסודרים לראיה, אינם אלא מקרים. וכח הקושיות והרך שאנו ממששים בו ומכירים אותו ע"י זויותיו וקצוותיו וכדומה, הוא מקרה בעצם, כי כל קושיות אפשר להפכו לנוזלים והנוזלים לרוח פשוט בלתי נראה ובלתי מושג כי אם ע"י הפעלה, כנודע בכימיה.
ואם כן, איך אנו מבינים כל הממושש והנראה שהוא גוף גשמי, אחר שהוא אינו רק מקרה בעצם ההוא, ובמהות אין לנו השגה כלל לשפוט אותו מה הוא. וכן המקום מוכר על ידי גישוש ועל ידי צללים, ואם תקח מעצם המקום את הקושיות והצללים הרי הוא כמי שאינו כלל. וכן הזמן הוא קובץ פעולות. וא"כ חסר לנו כל מונח שהוא להגדירו בעצם גשמי, שהרי אין להגדירו גם בתפיסת מקום וזמן, כי המקום בעצמו לפי הנתפס בחושינו אינו מהות קיים בפני עצמו, אלא רק מקרה של פעולה מציירו כן, דהיינו הקושיות שבו או הצללים כנ"ל.
ואפילו החלל הפנוי המושג לנו, הרי אנו מדמים אותו שהמקום המגושש והנראה לצל מקיף אותו סביב, ובתוכו הוא ריקן ממה שאפשר למששו או לראותו, וחלל בלי הקיף כלל לא יושג לנו אלא מבחינת למעלה ממקום. ונמצא אחר שהוכחנו שהמקיף את החלל אינו עצם קיים כפי השגתינו אלא במקרה, א"כ אין כלל ציור של מקום בעצם.
ומכל שכן הזמן, שהוא בעצם רק הרגש של פעולות נפעלות מחוצה לנו או בתוכינו, אשר אותם הפעולות הם בהכרח מקרים, וכל מקרה הפועל, הנה אינו כן בעצם מהותו, וא"כ אין כלל זמן אלא במקרה ולא בעצם. ועוד, שאין זמן בלי מקום, כי רק הרגש של תנועות הצריכים מקום מחוצה לנו או בתוכנו המה מציירים לנו שלשלת הזמן, כמו שרשרת המחובר ע"י תנועות, שכל תנועה מחוברת לקודם לה כמו טבעות משולבות אשה באחותה.
... אלא איני מכחיש בכלל את המציאות כדרך החוקרים הידועים, אמנם אני חושב את המציאות מבחינת מהותם רק לבחינת כחות לבד, כמו הגבורה והכעס והחמלה, שהם בכלל מופשטים מהשגת חושינו ודמיוננו, והמה הם בעצם כל המציאות הערוכה לפנינו בבחינת מהות קיים הסובל כל אלו המקרים המוצעים לחושינו ולדמיונינו, ואין מענינינו לחקור בפרטות צורת הכחות האלו.
ובכלל יש לכנות לכל מהות רק בשם כח רצון בלבד, דהיינו רצון לקבל מיוחד יש בכל מהות, שכח הזה עושה כל הצורות והמקרים שבאותו המהות וסובל אותם, מתוך שהוא עצמו אינו מתבטל משום המקרים המשונים העוברים עליו. כי למשל, אפילו כשתקח את המוצק ותהפכהו לרוח, גם אז לא יאבד את הרצון לקבל שלו, ואם תחזור ותתן לו את היסודות החביבים עליו לקבלו, יחזור שוב לאותו המוצק שהיה בו מקודם, הרי שהרצון לקבל אינו מתבטל.
ואם אמנם יעבור עליו איזה מקרה שהרצון לקבל יתבטל בו, אז נבין את העצם ההוא כמו נשחת ומת ומתבטל מהעולם, שהרי אכל את הרצון לקבל שלו. כמו אם תחלק את המים ליסודותיו ה"רוחנים" חמצן ומימן, הרי יסוד המים שנתהפך לרוח לא אבד כלל את האהבה שלו לקבל את החמצן, וע"כ הוא חי, כי לא נתבטל צורתו המיוחדת של מים נוזלים, שהרי אם תמלא לו את אהבתו ותאכילהו ותחברהו עם יסוד החמצן האוירי, הרי תיכף יחזור לצורתו הראשונה של מים נוזלים. ועד"ז יסוד החמצן. באופן שהרצון לקבל והאהבה שיש בין ב' היסודות המותנים בהמים, הוא עצם צורת המים, ולא תפיסת חושינו בהמים לפי הממושש והנראה, כי אלו הם מקרים משתנים בהמים כמבואר.
וא"כ נשאלת השאלה, מהו גשמי ומהו רוחני, אם באמת גם הגשמים אינם תופסים מקום בעצם ואינם אלא כחות של רצון לקבל כנ"ל. והאמת הוא, שזה הרצון לקבל עצמו מחלק בין רוחני לגשמי, כי הנר"ן של אדם הם רוחניים, בהיות רצונם לקבל רק אלקיות ודבקות בו ית', ונפש אדם גשמי אין לו הרצון לקבל אלא לדברים נפרדים מאלקיות ואין בו שום אהבה אליו ית'.
היוצא מדברינו: שמהותה של כל בריה הוא רק כח בהבריה דהיינו כח הרצון, ואותו הכח הגם שאינו נתפש בחוש ודמיון, אמנם מציאותו נרגש היטב וגם מיתתו וביטולו נרגש היטב. ומה שאינו נתפש בחוש ודמיון, הוא כי לא רצה השי"ת ליתן לנו כח השגה רק במקרים ולא במהות.