תוכן

הרצון לקבל מתואר בתמונות לאין קץ - והוא המבדיל בין חיים לדוממים
כי הדומם והצומח יש להם רצוניות לקבל הכל, בדוגמת הבעל חי, דהיינו לקרב מזונות ולרחק מותרות, זולת הרצון להתקיים אין לו, כי זהו חוק הטבע, שאין הבריות חושקים למה שלא שייך להם, וכיון שהנצחיות אינו נותן להם, לכן אינם חושקים לו.
יתר עליהם החי, שחושק גם כן להתקיים, וזוהי ודאי הפלגה יתירה, שבהכרח לא באה מהטבע הגלמית, אך ורק מתוך התפתחות המונח בהטבע מבחינת 'אשר ברא אלקים לעשות' (בראשית ב, ג). כי רצון לקבל הקטן שבמין הדומם נתפתח לשיעור יותר גדול שבמין הצומח, וממין הצומח נתפתח הרצון לקבל החדש שהוא להתקיים, וגם הוא נחלק, מתחילה כצורה גלמית כמו בבעלי החיים, ואחר כך בצורה מפותחת כמו בהמדבר.
באופן, שהרצון לקבל זה השורשי לכל הבריות, הולך וגדל כמו האילן, ומקבל תמונות רבות. מתחיל ביסודות פשוטים, ואח"כ בהרכבות, ואח"כ בפלנטות ובדוממים ובצמחים ובחיים ובמדברים עד לצדיקים ולנביאים.
אולם בכללו, הוא גלגל אחד מתחיל מנקודה עליונה בגלגל, והולך מעילא לתתא כזה `), וכשבא לתתא, אז יצאו היסודות הפשוטים העטהרים, ומאז ואילך מתחיל העליה של הרצון לקבל מתתא לעילא כזה (. ואז נשלם החפץ בסוד הכתוב (איוב לח, לה) "התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", כי שבו ממקום שהלכו.

החוקרים המודרנים אינם יודעים להחליט איפה היא הטערמין של החיים והבלתי חיים, מפני שלדעתם גם עולם הצומח נכנס בסוג הבעל חיים, להיותם אוכלים ושותים ומפרישין פסולת כמו הבעל חיים, וגם מרגישין את הרע והטוב כמו הבעל חיים, ועוד שיש מהם שנראה בעינינו שבורחים מן המזיק ממש כמו החי, ויש מהם שמוצאים דוגמתו גם בדוממים, ולפיכך נלאו להגדיר כאן גדר מדויק. אולם לפי הנ"ל, הרי יש לנו גדר מדויק, שאותם שיש להם הרצון להתקיים המה בעלי חיים, ושאין להם רצון הזה, אינם בעלי החיים זולת מתים.
אכן נשאלת השאלה, מאין אנו יודעים על בטח שהצומח אין לו רצון להתקיים. והמופת על זה, מפני שאינו בעל הרגש חזק, כי בעל הרצון להתקיים מתרגש מאוד מפחד אבדן קיומו, והפחד הזה מתדמה לו בצורות כאב נורא עד אשר יסבול כל מיני כאבים כדי להבטיח לו את קיומו, ודבר זה נמצא בבעל החי, כי יתנועע לעומת טבעו בשביל כלכלתו לקיומו. משא"כ העץ אינו מתנועע לחזור אחר כלכלתו, משום שהתנועה ממקור חיותו הוא לעומת טבעו, ומכל שכן הדומם אשר כח ההתחלה חוקק לו את טבעו. באופן, ששום דבר אינה ביכולת להתגבר על התחלה הראשונה שלו, זולת בעל הרצון להתקיים, כי הפחד הזה מביא עליו כח סבלנות לשנות את טבעו ולסבול כל מיני מכאובים ומלחמות עד כדי להבטיח קיומו, וכל מי שיש לו שיעור חיים ביותר, נמצא לוחם וסובל ביותר להבטחת קיומו.
ועי' לקמן בב' השגחות, ותבין, אשר השגחה הראשונה הוא דרך הרצון לקבל את ההתקיימות הגלמי, דהיינו בלי הבנה של נצחי או בלתי נצחי, שזהו כבר נתפתח בין כל בעלי החיים, משא"כ דרך תורה הוא הרצון לקבל את ההתקיימות הנצחיית שהוא דביקות השי"ת.

ב' השגחות אולם לפי זה נמצאים הקושיות הנוראות של הרצון החפשי, שלפי זה אין שכר ועונש וכו', וע"ז אמנם כבר הוכחתי שיש ב' מיני השגחות, האחת הוא השגחה פרטית מכל מראש, וזהו אמור על דרך יסורין, והשנית הוא השגחת שכר ועונש שזהו אמור על דרך תורה.
כי זהו ודאי, שמי שעוד לא הרגיש בעולם הזה שום טעם של שכר הוא אינו יכול להודות בהשגחה של שכר ועונש, כי מוצא כל ימיו מלאים עונשים ויסורין רעים, קצרי ימים ושבעים רוגז. משא"כ מי שטעם שכר בעולם הזה, שבשביל הנהגה רעה אובד את הנאתו, א"כ ודאי לא יכחיש את הרגשתו עצמו. ואפילו בעולם הרוחני, הנפשות המונחות בגיהנם ומתענים בכל מיני יסורין, מכל מקום אינם מנסים ללכת לגן עדן, משום שאינם מאמינים שנמצא כזה, ואיך יאמינו במה שלא הרגישו ולא ראו. ועל כן, אע"פ שאין ענין כפיה ברוחניות, מכל מקום יש שם ענין של נטיה, ואיך יהיה לאדם נטיה לדבר שמעולם לא החיש אותו.
וע"כ נקרא הרוחניות טבע שני, כי אין להאדם מלידה שום נטיה אליו, רק מתוך הרגל. ועל כן נקרא דרך תורה, כי להוליד נטיות חדשות הוא צריך.

השגחה פרטית והשגחת שכר ועונש
דרך יסורין היא סוד השגחה פרטית, ודרך תורה היא סוד השגחת שכר ועונש
ובזה מתורץ קושיות ידיעה ובחירה. כי באמת כל נברא מוכרח לחטא, כמו שכתוב (קהלת ז, כ) "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", וכל נברא מוכרח לשוב בתשובה, כמו שכתוב (שמואל ב' יד, יד) "ולא ידח ממנו נדח", וכן (ישעיה יא, ט) "ומלאה הארץ דעה". אולם ההכרח הזה מתבאר אמנם על ידי מוסרות הטבע של תענוג ויסורין גופניים אשר מוליכות את האדם למקום שהשגחתו רוצה, כמו שכתוב במאמר מהות הדת ומטרתה (מאמר לב אות ה).
אולם יש גם כן דרך תורה, שבני אדם היותר קרובים ומסוגלים להתפתחות, על דרך שכתוב (יומא לח, ב) "ראה צדיקים שהם מועטים, עמד ושתלם בכך דור ודור", ו"אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" (ע"פ בראשית רבה נו, ט; עד, ב), שהם יכולים למסור מחכמתם אל ההמונים שאינם מפותחים, ומסירה זו נקראת דרך תורה (והיינו תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב הוא גם כן תורה שבעל פה, כי מאן דאמר לך אב"ג יכול לומר תשר"ק), כי מתוך כך, אותם ההמונים שקבלו דרך הצדיקים, נעשו מוכשרים לגמר תכליתם גם בדורם עצמם, אע"פ שעל פי סדר השגחה פרטית המה מתחייבים להתגלגל עוד איזה מאה דורות בטרם יקבלו את חוק התפתחותם מתחת זרועות הטבע, וכל זה הזמן והיסורין נחשב להם לשכר גדול אם מקיימים את דברי רבם, ונחשב להם לעונשים גדולים אם אינם מקיימים, שזה סוד הכרת והמיתה בידי שמים, דהיינו שחוזרים ונופלים לזרועות הטבע משום העבירה, וזה סוד התשובה שחוזרים ונקשרים בדרך התורה (גם זה סוד הגיהנם וגן עדן, שהמה ענייני זיכוך הנשמה הנוהג עליה בזמן הבינוני מבין גוף לגלגול האחר, שבינתיים מקבלת תיקון מסויים כדי שיקשרו בה כל הענינים והכחות הטובים או הרעים ממה שעשתה בגלגול הראשון, וזהו ענין של קבלה שאין אנו בביאורם כאן).