תוכן

עצה להתקדמות
אין תפיסא לנו בהשכליים אשר עדיין לא נתבררו בדורות שלפנינו, כי הירושה בשכלים דומה לירושה בקנינים הגשמים. וכמו שאין לנו בגשמיות רק מה שהשאירו לנו אבותינו מדור דור, שלפי שיעור הירושה אנו מסוגלים להוסיף אחוזים ידועים קבועים, על דרך זה ממש גם קנינים השכליים אשר רכשו אבותינו מדור דור, אע"פ שלא נדפסו בספרים, מכל מקום אינם נאבדים, רק נשארים צרורים באויר העולם, באופן שכל מי שמתחיל למשמש באותם המושכלות, תיכף נמשכים אליו כל השאלות ותשובות שדורותיו שלפניו גילו באותו המושכל, ועל כן בנקל לו מאד לעמוד על המושכל ולבררו. אכן אם אנו עוסקים באיזה מושכל אשר אבותינו לא עסקו בו כל צרכו, אין גם אנו יכולים לעמוד עליו ולבררו לגמרי, אלא להוסיף איזה שיעור בעלטה, ונשאר הענין לדורות אחרינו עד שיצרפו השי"ת לשיעור הגון ודור האחרון ישלים אותו.
ירושת המושכלות
ולפיכך תראה, אשר למשל בפסיכולוגיה, אין אנו מצליחים כמו בשאר חכמות, והיפוכו בחכמת החשבון אנו מצליחים יותר מבשאר החכמות. אין זאת מטעם קל וקשה, אלא מטעם הירושה. כי אבותינו עסקו הרבה בחשבון והשאירו לנו ירושה גדולה, ובפסיכולוגיה לא השאירו לנו דבר חשוב, ועל כן קשה לנו לברר, רק להמשיך דברים ולהשאירם לדורות אחורינו.
למה אין התקדמות באלקיות
ומזה יצא לנו שאלה גדולה, הלא אנו מוצאים אשר בחכמת אלקיות עסקו בהם אבותינו במדה מרובה על כל שאר החכמות, וא"כ על מה אנו דלים בחכמה הזאת עוד יותר מכל המושכלות שבעולם.

אין להפריד שכל מהגוף, אמנם תדע שחוק הוא בכל מושכל שלא יוכל להתגלות לנו בטהרו אם הוא אינו מסבב לנו שום טובה. ואם מסבב לנו עוד רעה, הרי יכולים אנו להיות בטוחים שהמושכל יטשטש לגמרי. ואפילו אם אחד ידחוק אותו בהכרח וכפיה לתוך מוחותינו, לא ישהא שמה זמן מרובה, אלא נפריחנו ונשכיחהו.
טשטוש שכל האמת
ונודע ש'אין צדיק בארץ אשר לא יחטא' (קהלת ז, כ), ועל כן כשבאים לעסוק במושכלות אלקיות, תיכף יפול עליהם פחד העונשים אם יתאמת להם, ונמצא המושכל גורם להם צער, אשר במצב כזה מוכרח תיכף המושכל להיטשטש. או אפילו בהתברר לו על ידי אחר, מוכרח תיכף להיות שכוח מעיקרו, ואין הולד הזה בן קיימא, כי הגוף אין לו נחת ממנו ולא ירצה לפרנסו ולקיימו.
ההכחשה
ולפיכך אנו מוצאים כפירה גדולה במציאת השגחה, אע"פ שנוהגת בהכרח במציאות והתקימות הדצח"ם, ומדמים לעצמם משגיח עוור, 'טבע' יכנֻהו. הגם שאין הדעת סובלו, שאין לך סברא מטושטשת יותר מזה, עכ"ז יחזיקו בה רבים, וכמעט כולם, וכל זה הוא מפני שהמושכל אם יתאמת להם, יסבב להם צער גדול מחמת חטאם ועונם.
ולפיכך כל משכיל וחרד על דבר ה' מחוייב להעתיק לגמרי משכלו עניין השכר ועונש העתידי, כי סוף סוף אינו מובן ונתפס כלל לשכל האנושי, שהרי בלי ספק אינם נקימות ונטירות, אלא בחינת כיבוס מהזוהמא שלקחה עליה הנשמה, ואם כן איך יכונה זה לעונש, אדרבא 'כל כי האי רתחא ירתח רחמנא עלן ויגאלנו'. אכן אין אדם יכול לקבל את זה בשכלו הפשוט בשעה שאינו מרגיש את נועם אלקי, הוא חושב לא מדובשו ולא מעוקצו, ולפיכך לרעה גדולה יחשב אלה בתפיסתו.
גם שיש עונשים נמשכים מחטאים בדרך קודם ונמשך, וגם מאלה אין לפחוד מטעם הנ"ל, כי בו בשעה שאנו מתקרבים להעיון האלקי, כבר נפטרנו מעונתינו וקבלנו עונשינו, דאי לאו הכי לא היינו מוכנים כלל לעיון הקדוש הזה. וממה נפשך, אם מתאמת לו, הרי הוא דבוק בו ית', ובודאי הוא ברוך וקיבל מכבר ענשו משלם, ואם אינו מתאמת לו, הלא אינו דבוק, ולמה יפחד מעונש.
העבודה
וכדי לזכות לאמת, צריכים ודאי עבודה, כי הקטן 'יש לו מעשה ואין לו מחשבה, זולת מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו' (חולין יג, א). ואם אינו מפחד מעונשים, יוכל להתחיל בעבודה במצוה אחת שהוא אהבתו ית' ואהבת בריותיו, כמו שכתוב בקונטרס ואהבת לרעך כמוך. ואם מרבה בעבודה ישמח, כי קירב גאולתו. ואם ממעט, יקוה לה' או יתפלל אליו. אמנם אין לצער (-להצטער) משום זה, ואין לתהות על ראשונות, כי אהבת הבריות דבר מקובל הוא לכל אדם.
צ"ט אחוזים בא"ז (-באהבת זולתו)
ודע, שאין לך מטשטש שכלו ביותר מן האדם התוהא על ראשונות, כי תיכף עושה לו חומה בצורה שלא לעזוב שכל אמת ואפילו ספק אמת לתוך לבו, כדי שלא יטעהו שכלו להוסיף בטרחות. ולפיכך אם הוא עובד רק בבחינת אהבת זולתו, דהיינו בתשעים ותשעה אחוז ממש, רק בתנאי שמתוך כך יזכה לצירוף הגוף ולדביקות השי"ת, אז לא יהיה עכ"פ תוהא על ראשונות, כי עבודה הזאת מקובלת בלאו הכי על כל אדם, ומטעם המטרה הסופית אין בזה שום טרחה נוספת ולא יתכן להתחרט עליו.
הצורך לרב
ועם כל אלה, ודאי לרב משכיל אמיתי הוא צריך, כי אי אפשר לקבל דברים על הלב מחכמים המתים זולת מהחיים דוקא, כי כן הוא הטבע, ואין צריך לומר בעניין חמור כזה.
וכל הנ"ל נסמך על עניין המדובר שהעיקר הוא צירוף הגוף שיהא מסוגל להשפיע, ובזה אהבת זולתו יותר מועיל מהעבודות שבין אדם למקום (עי' קונטרס מתן תורה וערבות), אלא לריבוי עבודה הוא צריך, ולהחלטה והסכמה חזקה שלא יעשה כלום לצורך עצמו, שבדרך זה יזכה לאמונה שלימה ולקיום תורה ומצוות בלב שלם ושמח, ולא יזיק לו כלום ההזנחה בעת הכשרתו. ועל כגון זה אמרו (פסחים נ, ב) 'מתוך שלא לשמה יבא לשמה' וכן 'צדקה תציל ממות' (משלי י, ב) וכן מאמר הלל הנשיא 'ואהבת לרעך כמוך'.