תוכן

כשאתה רוצה להזדהות על איזה אדם, אם תשאל לאוהביו ישבחוהו מראשו ועד רגליו, ואם תשאל לשונאיו יאמרו לך ההיפך. הועמדה כאן השאלה מי המה המשקרים? או מי יתן לנו כאן תשובה אובייקטיבית ואמיתית?
אולם לתשובה אובייקטיבית צריך אתה לשמוע דעת שניהם, דהיינו דרכי אוהביו ושונאיו יחד, כי שניהם יחד נותנים לך צורתו המציאותית כמות שהוא באמת. כי האוהב אינו מסוגל לראות המומים והפשעים, והשונא אינו מסוגל לראות המעלות. ולעומת זה האוהב מסוגל מאד לקבץ לך כל המעלות והטוב, ולחטטו מכל מקומות הצנועים שבאוהבו, והשונא מסוגל מאד לחטט ולמצוא את המומים וכל פשע שבסדקי בשרו של שונאו. ואף אתה תעשה אזנך כאפרכסת וקבל דברי אלו ודברי אלו, ואז תהיה לפניך העתקה שלימה מכל הטוב והרע של אותו האדם.
[הג"ה: וכן גם אם תרצה לידע מיהו אוהבו או שונאו, תבחנהו על דיבוריו, כל המוצא רע הוא השונא, והרואה טוב הוא אוהבו].
כן כל שונאי האנושיות, שהם כל אותם שסבלו בחייהם במדה מרובה מן בני דורם, המה מחטטים ומוצאים כל פגע ונגע מבין חטטי האנושיות, ולפיכך הולכים ומזלזלים אותם בכתב ובעל פה בכל מיני הזלזולים, אותם ואבותיהם ואבות אבותיהם, בכל מיני כינויים של גנאי שיפלו ברעיונותיהם.
ולהיפך, כל אוהבי האנושיות, שהם כל אותם שהאנושיות עזר להם הרבה לאושרם, המה הולכים ומשבחים את האנושיות, ומברכים ומהללים אותם בכל מדות טובות בהוה, ורואים בעדם רמות וגבוהות לעתיד.

לא מצאתי עוד נהנה אמיתי מהאנושיות זולת לבעלי הדת, כלומר המאושרים שבהם, דהיינו אנשי השם. והוא מטעם היות האדם עצמו גם הוא חלק מהאנושיות. ועל כן גם אם נעזר מהאנושיות, אין זאת מספיק שיהיה האנושות מוצאת חן בעיניו, כל זמן שהוא בעצמו לעיניו עצמו עדיין הוא סובל, כי סוף סוף אין האדם שופט ומשער כלום זולת מתוך עצמותו בעצמו, וכל שרואה ומבין הוא מתוך הרגש עצמי.
ושים לבך היטב למה שהוכחנו לעיל, אשר הרצון לקבל שהוא העצמות של אדם, אין לו ענין של הויה ומציאות בלי התלבשות באיזה תמונה של דבר הרצוי, באופן שהרצון לקבל ותמונה הנרצית הם ממש אחד. באופן שבהתחשב לפי המציאות אין כאן רצון לקבל לפי עצמו, כי כח הזה הוא מקורי בטרם שבא לכלל מציאות, ועל כן אפשר להבחין אותו גם לאחר שבא לכלל מציאות, ואע"פ שכבר מלובש ומצורף מבחינה המתקבלת גם כן.
ונתבאר שהנושא והנשוא מתגלים בהויות המציאות בבת אחת, כמו התענוג והרצון להתענג באים בבת אחת. כמו האוכל מאכל טוב המביא לו תענוג גדול, הרי התענוג הזה מורכב מנשוא ונושא, כי בהכרח שיש מתענג ויש מענג, שהמתענג הוא הנושא, ומאכל המענגהו הוא הנשוא. והנה מתענג זה פירושו אותו רצון המתגלה בכל תוקפו לרצות לבלוע לתוכו את דבר המענגהו, אשר תוקפו של הרצון נבחן לנו תחת שם מתענג. ומאכל עצמו הגורם (אולי צ"ל: הוא גורם) בו להגלות תוקפו של הרצון, דהיינו החשק.