חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

א

תוכן

ב' התפקידים שבהדת
"חרות על הלוחות" - אל תקרי חרות אלא חירות
מאמר זה מפליא מאד, אשר תיכף בקבלת התורה, בטרם יקימוהו יזכו להמעלה הנפלאה המקווה אחר התעלות העולם לבחינת נצחיות רוחניות. ועוד, שהמקרא אומר להדיא (שמות כ, טו) 'ואל ידבר עימנו אלקים פן נמות', שנמצאו דברים בסתירה להמקרא.
ב' התפקידים שבהדת
הראשון, לחוק התפתחות של חוש הכרת הרע, והשני הוא לחוק התפתחות של הכרת הטוב. למשל, כשאומרים לתינוק 'ספר נא לי מהרע שקרה לך', ומתחיל לחשב את הכאב מהנפילה והכאב מחום המכה והכאב מהניתוח וכולי, אשר כל אלה המה רק טובות, ויאמר לו אביו 'רק רע אחד קרה לך, שהתפתה אחר חבירך לדלג על אבני נגף'. אולם זה לא ידע התינוק, משום שרצה בו להנאתו.
אין אדם רואה נגעי עצמו
כן כל רע שהאדם מקבל הוא רצון של השגחה, וכל מה שהשגחה מחייבת להאדם נותנת לו הנאה ועונג, כי לולי כך, לא עשה. ולפיכך אין תקנה שיבין עוד שרע הוא. ומשום זה 'אין אדם רואה נגעי עצמו' (ע"פ שבת קיט, א; נגעים ב, ה), ולפיכך צריכים לחוש התפתחות.
[הג"ה: אין אדם מחזיק ברע, אלא מתוך הנאתו המתוק, ואין אדם בוחר בטוב, אלא מתוך הכרתו הפשוטה הנסיונית].
חוש הכרת הטוב
כל זמן שהאדם במדת חיים שפילה, אינו מסוגל להכיר הטוב, כי הפלח אינו מבין הטוב זולת במציאות אכילה ושתיה והלבשה. אולם כשרואה איך מפזרים כסף על תמונות וצבעים וכל עניני היופי, לא יבין. אלא אחר שימלא גופו באכילה ושתיה, הטבע מחיבתו שישבע בזה, ואז מבקש אחר תענוגים אחרים, ומצבע את ביתו, עושה סעודות לחביריו. וכשמתרגל בזה, מהדר אחר תמונות ומילים עתיקי יומין, וכן הולך חוש הכרת הטוב ומתפתח בו. וזהו הטעם שכל בעלי מדע המפורסמים המה בני מעמד העשירים, כי נתפתח בהם הכרת הטוב.
באופן שמטרם שמילא את התחייבות גופו, אין מקום לדבר מחוש הכרת הטוב, כי מילוי צרכיו הראשונים נחשבים אצלו לתכלית הטוב. אולם אחר שהספיק למלאות צרכיו הראשונים ומתחיל להתרגל בו, הריהו חוזר אחר חדשות. וכשנתמלא החדשות, חוזר אחר יותר טוב, וכן הולך הלאה.

אמונה בהשגחה טובה כל שרוצה קו המדה לעיון ישר ושלא לנטות לטעויות, מחויב לקבל ממני חוק הזה, אשר האדם צריך מתחילה להאמין בהשגחה אמונה עוורת ממש, אשר כל מה שהשגחה סידרה לנו כולו טוב גמור בתכלית הטוב, ואחר שהשליך לפניו קו הזה, יתחיל לעיין בהקלקולים ויחקור איך אפשר שיצמח הטוב מכל פרט ופרט, ואז יחכים.
טעם חירות
כל מיני הקלקולים שבעולם לא באו אלא לפתח באדם חוש הכרת הטוב מבחינת החירות, ואמת הוא שהכל מבינים את ענין הרע מהשעבוד, אולם לא הכל מבינים את הטעם מהחירות.
החירות ניכר ברלטיבי (-ביחס) להשעבוד
כל המדות שבעולם, הגם שהחוש תופס אותם רק ביחס רלטיבי, כמו האור לחושך והתנועה למול המנוחה והעושר לעוני וכו', הנה כל אלה יש להם קיום עצמי גם כן, כי העושר הוא מהות זולת העוני, וכן העוני זולת העושר, והחכמה זולת הטפשות וכו'. משא"כ החירות אין לו שום מהות זולת השעבוד. כלומר, אם לא היה שעבוד בעולם לא היה החירות מצוי כלל. משא"כ אם לא היה העוני אלא כלם עשירים, הגם שטעם העשירות לא היה מורגש, אולם ריבוי ההספקה היה מורגש לכל אחד ואחד, וכן ריבוי ההבנה וכן ריבוי האור, אלא שלא היה מושג לנו תחת השם הרלטיבי, אלא בשם מקורי.
משא"כ החירות אינו ענין יחס רלטיבי בלבד, אלא כמו רפואה אחר המכה, שאין הרפואה והמכה יחס משותף ברלטיבי, אלא העדר המכה ושלא היה לה מקום זולתה, כן אין לו ענין חירות אם לא היה שעבוד.
בן חורין
אנו רואים כי טבע הוטבע בכל חי לשנוא את השעבוד, ומרבית בעלי חיים ימותו תחת כבלי השעבוד בלבד, ומכאן תבין אשר אין לך מגונה יותר ממשעבד, ולפיכך התחיל מצוה ראשונה (שמות כ, ב) 'אנכי וכו' אשר הוצאתיך מבית עבדים'.
אולם כמו שהאדם מורכב מגוף ושכל, ע"כ יש שעבוד גופני ויש שעבוד רוחני.
אין לאדם רק שעבוד רוחני
ותדע אמנם ששעבוד גופני לא יצוייר באדם, זולת שעבוד רוחני בלבד. ותדע, שבהיות האדם מכיר את הגדול ממנו, הוא משתעבד תחתיו בכל אבריו, ולא עוד אלא שמוצא קורת רוח ותענוג בעת ההשתעבדות, וכן אפשר לו לסבול כל מיני שעבוד הבאים מבחירתו. אולם זאת לא יסבול, שחבירו ישעבד אותו לא מתוך הסכמתו עצמו. הרי שעיקר הכאב אינו על שעבוד הגופני, אלא על שעבוד הרוחני, כי משעבדהו בעל כרחו.
חירות היחיד
שעבוד רוחני יש לו דרגות רבות, והראשון הוא שעבוד בעל כרחו, אולם שעבוד גופני, ואחרי זה מתחיל ענין שעבוד מחמת הסכמתו מתוך ההכרח, אולם מסבות קנינים שכליים כמו תלמיד אצל רבו וכמו קטן אצל גדול.
תאות השררה השעבוד הזה מתפרש לאדם בדמות קנאה שמקנא לחכמים, אולם כאב זה מתפרש רק בהשעבוד, כי גם הוא רוצה לדעת כמו חבירו ואינו רוצה להיות משועבד לו לשואלו, ואדרבה, הוא רוצה לשעבד את אחרים שישאלוהו, כי אין לך תאוה יותר גדולה מלשעבד אחרים תחתיו.
שררה זו מתלוה בתענוג גם כן
ומלבד זה, תענוג גדול יש להשפיע דעת לחבירו. באופן שיש בהשעבוד הזה ג' דרכים, קנאה ותאוה וכבוד, אשר כל ג' אלו מכאבים להחסרי דעת, וממשיך אותם לחכמה.
[הג"ה: חירות מלאך המות הוא מטעם איחוד כל הגופים בלי שום קנאה תאוה וכבוד, וממילא מתחיל גילוי השורש, ואז אין המיתה גורמת צער, על דרך 'יעקב לא מת', כי 'הקנאה התאוה והכבוד מוציאין האדם מהעולם' (אבות ד, כא), וכשבטל זה, נחשב שחי הוא לעולם].