תוכן

ג' שאלות: מהו דת? אם מטרתה בעולם הזה אם בעולם הבא? אם לתועלת הבריות או לתועלת השי"ת?
והנה ידעת שהוא ית' טוב המוחלט, כלומר, שחוקו להשפיע טוב לבריותיו.
גם נתבאר שהשגחתו ית' הוא השגחה מטרתית מבלי להתחשב כלום עם הקלקולים המדומים שאותה המטרה צריכה, כי המטרה בעצמה מכשירתם וחותם אותם בצורת "טוב".
א' קו המידה של התפתחות, משוער בבחינת התביעה של האדם.
ב' התביעה שבאדם הוא הכשר השלמתו.
ג' אין כפיה מהשמים: כי אם השגחתו מחייב את קבלת הדבר בתור מצב בסדר ההשגחה המטרתית, הרי מחוייב לבא לרצון אל המקבלים, כי אז בטוחה שיקבלוה, כי מי פתי יקבל דבר שאינו לרצונו. כל מה שיש לאדם רע מצד טבעו, הריהו מצד השגחתו ית', וא"כ הוא לרצונו ולהנאתו.
הכרת הרע: כל המבוקש מהדת ומהעסק בה הוא הכרת הרע בלבד, כי אז מתעורר בו תביעה לטוב ולא זולת, וכשמתברר בו התביעה הזאת, הרי הוא נושע – אולם הוא חכמה נפלאה. למשל, כשאתה שואל לבנך, אמור לי האם טעמת רע? ויספר לך אשר רקד על העצים ואז נפל ונגף רגלו והכאב היה רע מאד וכו'. וכן האדם אשר הרע שבו נמצא מהשגחתו ית', וממילא הוא לרצונו ולהנאתו, וממילא אינו מוכשר להכיר אותו לרע וכו'.
תורת המוסר: ותראה את זה גם בתורת המוסר הפילוסופית, אשר אינה מעדיפה לנו רק הכרת הרע. שבהיות האדם עוסק בה ומיישר את דרכיו על פיה, הרי לאט לאט מרגיש את דרכיו הקודמים לרעים והולך ומטיב אותם. ועד"ז גם העסק בתורה ומצוות מכשיר את האדם להכיר את הרע שבו.
דרך ארץ קדמה לתורה: וההבחן שביניהם הוא רק בזה: אשר תורת המוסר יביא לנו הכרת הרע רק ברלטיבי (-בהשוואה, ביחס) להחברה. משא"כ הדת יביא לנו הכרת הרע ברלטיבי להשי"ת, שהוא בשינוי צורה הימנו ית' ובהשואת הצורה אליו. וזה שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ט, ג) "דרך ארץ קדמה לתורה", כי מתחילה מוכרח האדם להכיר את הרע מתוך יחס החברה, ואחר שקיבל הכרה זו מתוך החברה, נמצא מסוגל להתחיל את העסק בתורה, שאז יש לו מבוא להכיר את הרע מיחסו כלפי השי"ת, על דרך השואת הצורה. ועל כן נברא האדם בריבוי. שעל ידי החברה מתפתח, וזה נקרא דרך ארץ.
[הג"ה: והאמת, שדרך ארץ בלבדו יש לו להביא את האדם לדבקותו ית', שהוא נקרא אצלנו דרך יסורין. אולם להציל מיסורין נתנה לנו התורה שעל פיה נפטר מהיסורין, ועי' בהקדמה כל ההמשך].
מטרה: וממילא שגם המטרה משונה. כי מטרת תורת המוסר הוא עד להצלחת החברה. משא"כ המטרה של התורה הוא השואת הצורה ליוצרה, שהיא דבקות בו ית' ורוממות האדם לטבע שני רוחני המגיע מדבקותו ית'.
באופן שאין שום הבחן בהמעשיות שבין תורת המוסר והדת, כי שניהם עוסקים כמעט בדבר אחד שהוא בכללות רק אהבת זולתו, אולם בהמורם מהמעשיות המה מרוחקים זה מזה.
המטרה בעולם הזה: כמו שכתוב (ישעיה יא, ט) "ומלאה הארץ דעה", שזה בכלל הבריאה, וכן בפרט בכל דור ודור. אולם ודאי אחר שזכה להשואת הצורה בעולם הזה, הרי שכרו לעולם הבא עד אין ערך, עין לא ראתה.