תוכן

כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי? השניה, אם מטרתה מקווה בעולם הזה או לעולם הבא דוקא? השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.
ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי, ולא יבין את ג' השאלות הללו שהצבתי לי לנושא להמאמר הזה, שהרי 'זיל קרי בי רב הוא', ומי הוא שאינו יודע מהו דת, ומכל שכן השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר, וכי מה יש להוסיף על זה.
ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שיודעים את ג' הידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם מגירסא דינקותא על בוריים עד שאין להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם, הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה, ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של בנין הדתי בנוי ונשען עליו. וא"כ הגידו לי, איך זה אפשר, אשר נער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר נמצא לו מקום מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' ידיעות דקי העיון כאלה, ומכל שכן באופן מספיק כזה שלא יצטרך לו עוד להוסיף עליו דעה והשכל במשך כל ימי חייו. אכן כאן הדבר קבור! כי הנחה הנמהרה הזאת, הביאה לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורינו זה, והביא אותנו לידי מצב אשר דור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו.

א. טוב המוחלט
וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר בקונטרס הקודם, ובעיקר על כל המבואר במאמר "מתן תורה" (מאמר ו'), שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.
ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית' אשר הוא "טוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם
אשר יגרום למי איזה צער של משהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר שהשכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה מה שהוא להשלמתו עצמו, והוא מוצא את רצונו זה בהרע לזולתו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוציאה שום קורת רוח בעדה עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה. ואם לפעמים אנו מוצאים איזה בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושית את זה, רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטרתה עתה מכל סבה חדשה, כנודע.
ומתוך שהבורא ית' מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואין לו צורך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו, להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחינה של "רצון לקבל", ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות.
ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשטות במושכל ראשון, שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכיח לנו לעינים מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות אחת מהשתים, או טובות או רעות. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא שנגרמת להם מהבורא ית'. ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית' להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו ית' טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם.
נמצינו למדים, שיש לו ית' "רצון להשפיע" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו איזה גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו ית', ועל כן גדרנו אותו ית' בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו ית', איך הוא ית' משפיע להם רק טוב בלבד.