תוכן

הצלחת הגופין היא אמת המדה של שלימות החכמה
יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט, א): וצריך להבין היסוד של הסכמה זו. שזה היה מתאים אם רוב המציאות היו תמיד החכמים והצדיקים, משא"כ שהוא במציאות ממש להיפך, שחכמים וצדיקים יחידים המה, וכל הפרא ביותר גדל ומפריא ומרביא ביותר, וא"כ החוק הזה חותם את העולם ומעכבו מן ההתפתחות קדימה.
ואם היה החוק הזה רק הסכמה בלבד, היה אפשר לומר שנברא מתוך ההכרח לשלום האנושי. אולם הוא נברא מגילוי אלקותו ית', כי כן כתוב בתורתנו הקדושה. והגם שהתורה עוסקת רק בחכמי בית דין ולא בהמונים, עכ"ז גם בעולם החכמה בעצמו נמצאים חכמים הנשגבים בהמיעוט תמיד והחכמים הקטנים בהרוב.
אולם האמת הוא, אשר ההצלחה הגופנית עם הצלחה הרוחנית עולים בד בבד, באופן שהאמת הגמור הוא ההצלחה המוחלטת לגופים, ולפיכך לא מסר השי"ת הנהגת העולם אל חכמי הדורות, כי אז היו רוצים להשוות בני העולם דוגמתם, כלומר בהצלחה רוחנית לבד מבלי להשגיח כלל על הגופים, כטבע החכמים שעובדים לחכמתם במסירת הגוף בתוך כל העינויים הקשים והמרים, אשר למנהג הזה לא יוכשרו זולת יחידי סגולה שבדור ולא רבים, וא"כ היו מקלקלים את הישוב והתפתחותו.
ולפיכך הורונו התורה 'הלכה כרבים'. וזה בטוחה אשר הרבים לא ימסרו את גופם בשביל השגת אידיאלים, ועל כן ישאר הרצון להצלחה גופנית על איתנו ולא ישחת בעולם, עד אשר החכמים יתפתחו במדה כזאת להמציא לדורם את האמת הגמור שהוא מלוכד יחד עם הצלחה הגופניות הגמורה, ואז יצליחו.

שיטה הסוציאלית בחלוקת הרוחים בשוה
אין לי תמונה להראות עליה שיש לה הנאה בהחיים, דהיינו בחשבון מדוייק במספרים בהעונג מול היסורין שישאר למי עודף של מה מהנאת החיים על יסורי החיים, ואדרבא, מבחינה פסיכולוגית נמצא שבריאת הגוף מיוסד על תענוג ויסורין במדה מסוימת, אשר ההשגחה שומרת על הבעל חי שלא יקלקל את המזג, כמו ששומרתו שלא יקלקל את קיומו. אולם אין כאן המקום להתפלסף, ונחזיק את הדבר כתפיסת ההמון, שכל מי שיש לו הרבה כסף והון, הוא המבורך בהעולם. עכ"ז כמה מבורכים כגון אלו נמצאים בהחברה, לכל היותר יעלו למספר עשרה אחוז מהחברה, ותשעים אחוזים מעונים ומיוסרין בכל המכאובים הכלכליים.
ולפי זה נשאלת השאלה, מאחר שהשיטה הסוציאלית שולטת כמה מאות שנים בעולם, ועכ"ז עדיין נמצאת למיעוט בלתי ניכר, ולא זכתה אפילו לרוב דעות בשום מקום, ואפילו במקום הדר כבודה השולטת שם עם כח החרב והרעב, עכ"ז אפילו שם לא זכתה לשליש החברה, והדבר מתמיה.

אחרי רבים להטות
אולם היא הדבר אשר ההשגחה סמכה עצמה על הצבור בהציעה לפנינו את החוק של 'אחרי רבים להטות' (שמות כג, ב), בשעה שדעת האנושי נותנת אשר הרבים המה תמיד הצד הבלתי מפותח של הצבור. והוא משום שלרוב נמצא תמיד ההכרה הכללית של מין האנושי (כי כל ההבדל בין הצומח ובין החי, אשר הצומח יש לו הרגשה כללית לקבלת המועיל ולהרחקת המזיק, ועל כן לא תכשל מעולם והולכת דרכה בלי שום מכשולים, כי אין לך משגיח יותר טוב מהשגחה הכללית כמובן, אולם החי והמדבר יש להם הרגשה פרטית להרחקת המזיקים ולקרבת המועיל, ולפיכך נכשלים לפעמים על דרכם. עכ"ז יש להם לבעלי החיים הרגשה דמיונית שהיא נבחנת להרגשה כללית, משום שאין להם שום משא ומתן עליה, אלא כמו אינסטינקט, ולפיכך אין המכשול מצוי להם. משא"כ האדם אשר כח הדמיון שלו הוא ג"כ פרטי, ולפיכך הוא חלש ביותר מכל בעלי החיים כלפי המכשולים. וזהו ההכנה השכלית שניתן בו, כי מה שיחסר כח המדמה משלים כח השכל, ואין חכם כבעל הנסיון).
ולפיכך אם הרגשת כח המשער של הרוב יקרו במקום אחד, הרי זה נחשב למין השגחה כללית כמו הצומח (כי החולשה היא מוכנת רק בהפרטים של החברה).
ולפיכך, דבר זה של אחרי רבים להטות נאמר רק בענייני גופניים, כי שם ההשגחה עומדת, משא"כ על עסקי רוחניים שאינם נוגעים לקיום הגוף, אלא להתרוממותו, הוא להיפך, כי רק אחר היחיד להטות, כי בענין התפתחות אין הרגשת ההשגחה מתערבת, כי היא מתתקנת מאליה מתוך מעשיות ונסיונות, וע"כ לבעל דעת צריכין שיוכל להשכיל את המעשים כמו שהם, וזהו ודאי אשר הרבים המה הצד הבלתי מפותח ויותר ראוים להכשל במשפטי השכליים.