תוכן

ההרמוניה בין הדת לחוק ההתפתחות או אל גורל העוור
א) מקרא כתוב "גם בגוים האלה לא תמצאו מנוח וכו'" (עי' דברים כח, סה).
ב) "אשר אתם אומרים היה נהיה ככל הגוים בית ישראל וכו' היה לא תהיה" (ע"פ יחזקאל כ, לב).
הרשום הא' יראנו בעליל שאין שום קיום לישראל בגלות, ואין להם שום אפשרות להניח שם כמו שאר עמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח עד שנטמעו ביניהם ולא נשאר להם שום זכר. אבל לא כן בית ישראל, כי עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בנו הכתוב (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
ואפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל כמה שאנחנו מסופקים באמיתותה ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו שהם מקרה וגורל עוור, אשר אז יש רק תרופה אחת, להחזיר עלינו את הצרות בשיעור כזה עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה הנאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה.
ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה שהשגנו על ידי התורה הקדושה מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות, וכיון שחברי האומה נתפתחה, היה החיוב לילך תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה.
וכיון שלא עשו זה, אלא רצו לערב שם גם את האגואיזם (-אנוכיות) הצר, דהיינו השלא לשמה, שמכאן נתפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות של עשירות והרמת הכח על הצדק, כשאר הגוים.
וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים ככל שדרש מהם האגואיזם. וכיון שעשו כך, נתפוררו כחות האומה, שמקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האגואיסטים ומקצתם הלכו אחרי הנביאים, אשר פירוד הזה נמשך עד החורבן.
ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא על ידי תלמידים דלא מעלי שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש על 'חכמים הזהרו בדבריכם', כי לא רצו להתפרש מהאגואיזם. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים רודפי תאוות אגואיסטיות שלא כהתורה, שהם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטוה על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל (עי' גיטין נו, א).
וכן בין העמים בתוך גלותינו: כל עוד שהלכנו בדרכי התורה, היינו נשמרים. כי דבר זה ידוע לכל האומות אשר אנו עם מפותח ביותר, וחפצים בשיתופינו עמהם, אלא שמנצלים אותנו כל אחד לפי התאוה האגואיסטית. אולם כח רב היה לנו בכל האומות, אשר אחר כל הניצול נשאר לנו עוד מנה יפה עוד יותר מאזרחי הארץ.
אולם בסיבת פורקי עול התורה כדי ליתן חופש לזממם האגואיסטית, הרי אבדו את המטרה של החיים, דהיינו, עבודת השי"ת. ומתוך שהמטרה נשגבה החליפו על מטרות אגואיסטיות של יופי החיים, ממילא שכל מי שזכה להון, הרי מילא את המטרה שלו בכל הידור ויופי. ובמקום שאיש הדתי פיזר את העודף הכלכלי שלו על צדקה ומעשים טובים והעמדת ישיבות וכדומה על צרכים כלליים, הלכו להם האגואיסטים, ופיזרו את העודף שלהם על יופי החיים, על אכילה ושתיה והלבשה ותכשיטין ולטיטולען גבוהים שבאותה האומה.
ומובן מאליו, שבמצב כזה קראו את קנאת המונים של האומה עליהם, ומהקנאה נעשה שנאה, עד ששלחו חיציהם ועשו בהם שפטים וגרושין, כנודע בספרד ובאנגליה ובכל יושבי אירופה במקום שהתחילו להתיישב בישוב צפוף, וכן מצאנו לקח טוב מאותו הרשע. כי במקום שהיו צריכים היהודים ההם לפזר את העודף במטרה הנשגבה האלטרואיסטית (-אהבת הזולת), החליפו אותה במטרה הבזויה האגואיסטית, ומטעם זה לקחה קנאת ההמונים עליהם, ונעשה מה שנעשה.
וכוונתי בדברים אלו אינה אלא להראות, אשר התורה וחוק התפתחות הטבעי, גם אפילו עם הגורל העוור, הולכים יד אצל יד בהרמוניה נפלאה. באופן אשר המקרים הרעים הגלותים שיש לנו לספר הרבה מימי גלותינו, כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו, כי הוכחתי בעליל שאם קיימו את התורה, לא קרה אותם המקרים ההם.