תוכן

נפרע מדעתו הוא ענין קבלה על מנת להשפיע, כי מקבל טוב ונועם בעת דבקותו בהשי״ת כדי לבנות את העולם באופן שיתקיים חפצו ית׳, ואדם זה יודע ומרגיש הכל, ונפרע, כלומר משפיע, מדעתו ושכלו ורצונו. שבהיותו בבחינת נפרע שלא מדעתו, הוא ודאי משפיע ובונה הדומם דקדושה כחפצו ית׳, כי הדומם אינו מקבל אלא משפיע לזולתו, ודעת בעליו עליו לגמרי. וכשזוכה לבחינת מדבר וממשיך לבנות העולם לזולתו כמו הדומם, אז נחשב למשפיע אמיתי, וכל קבלתו וידיעתו נחשב בבחינת "מקבל על מנת להשפיע״, ונחשב על כן לבחינת נפרע מדעתו.
ובזה יתבאר לך היטב סוד הכתוב (משלי טז, ד) "כל פעל ה׳ למענהו", שהרי אין לך בריה בעולם שלא תהיה משפעת נחת רוח להשי"ת, ואין לך בריה שתקבל לעצמה, כי התענוג אינו שוה כלפי מדת היסורים, ונמצא כל כח הסבלנות שאדם סובל, הוא בשביל הרצון להתקיים ולא להתעלם, ונמצא בזה שכל אדם שעובד ומתייגע וסובל יסורין במשך ימי חייו כדי שיתקיים ולא יתעלם, דהיינו לקבל על כל פנים בחינת הקיום שלו, אמנם אם גם בזה מתאנה, שהרי סופו למות, וכל העומד להתעלם כנעלם דמי, ולפיכך הוא נפרע שלא מדעתו, כי לולא ידע שגם בחינת קיומו לא יקבל בעד יסוריו ומכאוביו, אז ודאי לא היה עמל כל כך, אלא רוח שטות שולט ומטעהו ונדמה לו שלא ימות לעולם אם יעמול ויסבול רגע זו.